כמה זמן אני מחכה שיבואו ימים טובים..

שגרה.

לימודים-ביתספר-מחשבות-שיעורים-מבחנים-עבודה-עבודה-מחשבות-בכי-לימודים-ביתספר-עבודה-חברים-לימודים-מחשבות.

זו בערך השגרה שלי.

ומה שמצחיק בה,

שאני לא מרגישה שאני בשגרה.

כל יום אחר,

מלא בהפתעות, שרובן לא נעימות.

הצלחתי להפתיע את עצמי,

כבר 3 ימים אני בלי שחור בעיניים,

ובכל זאת אני מרגישה מלוכלכת.

ואני שונאת את זה.

שונאת את הכל.

שונאת שונאת שונאת.

שברתי שיא.

אפילו בתחנה ירדו לי דמעות.

פשוט ירדו.

רק מלחשוב, רק מהרצון האינסופי שלי לקבל משהו שלא שייך לי.

הלב שלי פועם כרגיל,

אבל משהו בו לא נכון,

הרגש מציף אותי.

חונק אותי.

הדמעות חונקות אותי כבר כמה שבועות.

אז למה אני כבר לא מתה?