אהבתי להסתכל על אמא בזמן שהיא ישנה

הייתי יושבת ומסתכלת על הפנים שלה

ולפעמים היא הייתה משנה תנוחה ומסובבת את הראש , ולי היה משעמם לחכות בסבלנות עד שהיא תתעורר.

לא הייתי מעזה לעזוב את החדר , תמיד פחדתי שהיא תמות דווקא ברגעים שאני אעזוב את החדר בשביל לקנות שתייה או איזה חטיף במכונה שבולעת שקלים ולא מחזירה עודף!(בשבעה גילנו שזו הייתה חרדה משותפת לכול האחים- לא המכונה,אמא)

למדתי לסחוב איתי ספר בתיק , במקרה וישעמם לי מאוד.

לקחתי ספר שמזמן רציתי לקרוא אותו שוב, הקטעים בו קצרים וזה התאים לכושר הריכוז הלא מפותח שדיי אפיין אותי באותם הימים.

הספר שסחבתי בתיק נקרא: שלושה סוסים , של ארי דה לוקה.

יש קטע בספר שבו הוא כותב שהחיים של אדם נמשכים כמו חיים של שלושה סוסים

וחשבתי לעצמי שאמא לא תזכה לחיות שלושה סוסים.

היא בקושי חיה שני סוסים וסייח וגם בהם היא הייתה רחוקה מלהיות חזקה כמו סוס.

אני זוכרת שבאותם רגעים חשבתי לעצמי שאני רוצה לזכות ולחיות את כל השלושה סוסים , ולחיות אותם טוב, בבריאות, באושר

בשביל לחיות כמו סוס , אני מוכנה לעבוד כמו חמור.

אמא התעוררה ושאלה על מה הספר, התחלתי לספר לה על השלושה סוסים אבל היא שוב נרדמה. 

האהבה שלי לספרים נולדה מאמא, היא תמיד הייתה עם ספר ביד.

אני זוכרת סירים מבעבעים בגז, ואת אמא רוכנת מול הספר ובמקביל מבקשת מאחד הילדים לערבב את התבשילים , או להנמיך את גז כי היא ב"אמצע המתח".

"אמצע המתח" – צירוף המילים הזה תמיד יזכיר לי אותה.

אמא גם כתבה יומן ולפעמים היא הייתה מקריאה לנו חלקים מתוכו , כשהיה לה כבר ממש קשה לכתוב , אחותי הייתה כותבת את מה שהיא אמרה.

היא תמיד אמרה שכשהיא תמות נוכל לקרוא ביומן שלה , ועכשיו אני חושבת שהיא בכלל אהבה להשתמש במוות שלה עוד בחייה.

היו לה משפטים כמו:

"כשאני אמות תוכלי לצאת ככה!"- זה כשהייתי מחליטה ללבוש חולצה ירוקה תפוחה , מכנס אדום ואת נעלי הלכה הלבנות של שבת.

"מה את בוכה –אמא שלך מתה?" – כשהייתי באה בוכה ועצבנית כי הפסדתי במשחק חממות

אמא הייתה המרוקאית הכי פולנייה שיש!

היומן שלה לא ממש סיקרן אותי והקטעים שהיא בחרה להקריא לנו היו די שגרתיים ולא הכי מעניינים

אבל בשבעה  כל האחים חיפשו את היומן, הסתקרנו לדעת מה אמא כתבה עלינו.

השבוע האח הקטן מצא את היומן והקריא לי בקול חנוק קטעים מתוכו שהשאירו אותי שותקת ,עצובה ושמחה גם יחד.

וגם קצת כועסת

חבל שהיא לא אמרה לי מחצית מהדברים שהיא כתבה , הרבה דברים היו יכולים להיות אחרת ..

לא,אני כבר לא כועסת

זה הזמן לסלוח

ובכלל אני לא רוצה לזכור את אמא בהקשר של כעס, עצב או חולי אלא רק בטוב שבה.

בימים האחרונים הזיכרון הרדום שלי מתעורר מהקומה שהיה שרוי בו  –ואני נזכרת בכל כך הרבה דברים יפים..

אני רואה בהצפת הזיכרונות הזו -מתנה אחרונה  מאמא אליי