"גורמים בכירים טוענים כי הרגיעה לא מתה"

כשקראתי את הכותרת הזו לא ידעתי אם לצחוק או לבכות , עד שאחליט איך להגיב לידיעה ה"מרגיעה" הזו החלטתי להתעצבן.

חבל שאותם גורמים בכירים לא היו אתמול באשקלון או בשדרות בכדי להבין שהרגיעה הזו מתה והיא עוד תהרוג אותנו.

החלטתי לעזור לאותם גורמים בכירים ולציין להם לפחות 10 סימנים שהרגיעה מתה,בר מינן,מנוחתה עדן:

אם אני מתקלחת במהירות של "שלושים שניות זוז" מחשש שהאזעקה תופעל דווקא שיהיה לי סבון בעיניים .

אם אני מזמזמת את השיר "רק עליי אין החוק משגיח"..ומייחלת להיות תל אביבית או צפונית כי אז היה מצבי אחר.

אם אני רצה לממ"ד- ואם הגורמים היו מכירים אותי הם היו יודעים שאני לא טיפוס שרץ!

אם אני מתפללת לשלומם של הילדים שלי בממ"ד – אני נמצאת במרחב מוגן והילדים שלי מקופלים וחסרי הגנה  מתחת לשלוחן בכיתה.

לחשוב שאני במרחב מוגן והילדים שלי לא- זה קורע

אם זכוכיות הבית רועדות – ולא מהתרגשות .

אם נשמע בום חזק ובראש עולה מחשבה שהקאסם ירד דווקא בחצר שלי.

אם לפי רעש הבום אני נסה לנחש איפה הקאסם נחת ולפי העוצמה אני מנחשת אם זה קאסם או גראד.

אם אני מניעה את הרכב בשביל לשלוף את הילדים מבית הספר ואחרי מאה מטר אני נתקלת בפקק נוראי, כי עוד אלף הורים החליטו להוציא את הילדים.

אם המשטרה מבקשת ברמקול בקול מתחנן ולא משכנע לפזר את התקהלות.

אם אני נמצאת באירוע משמח עם מלא אנשים ובראש צצה לי מחשבה מפחידה של – מה יקרה אם..

אם בפרוזדור בית הספר אתה רואה ילדה פעורת עיניים ודומעת – מראה אחד כזה של ילדה אולי היה מסביר הכי טוב לאותם גורמים  שהרגיעה מתה.

אם בארוחת ערב של יום שישי ילדון מתוק בן חמש שואל את הסבתא איפה הממ"ד שלה והסבתא בקול חנוק מוסרת שאין לה ממ"ד.

ואם אותו ילדון שואל במצוקה: "אז איפה המרחב המוגן שלי?!"

אם אני קמה בוקר ונכנסת לאתר החדשות לפני ישרא – זה כבר ממש חמור!!