אני זוכרת את עצמי ילדה קטנה בחצר אוספת נמלים ומורידה להם את הראש , חוץ מהנמלים האדומות, הן היו אכזריות שהשיבו מלחמה ועקצו אותי בשם כל אחיהם-הנמלים הכושים.

בזמן שהייתי אוספת נמלים, אהבתי להקשיב לשיחות של אמא שלי עם השכנה טובה – הן היו מדברות שעות ,הן היו זוכרות להפסיק לדבר רק כשהיו מריחות את האוכל נחרך .

אני זוכרת שהיה לי נעים ומסקרן להסתכל עליהם ולפעמים הן היו מצחקקות בשקט ובחושים ידעתי שזה על דברים פושטקים –זה גרם לי לזקוף את האוזניים יותר.

באחת השיחות של אמא עם טובה שמעתי אותה אומרת לה כי הכי יפה שיהיו 4 ילדים במשפחה.

הפסקתי את עריפת ראשי הנמלים כי משהו עקץ אותי, עקיצה יותר כואבת מעקיצת נמלה אדומה , עקיצה בתוך לב של ילדה שמנמנה.

ארבעה ילדים במשפחה...

אבל אני החמישית! אני הורסת את המבנה המושלם של המשפחה.

באותו יום  עשיתי כלים בלי שנתבקשתי, זרקתי פעמיים זבל ואפילו הלכתי למכולת.

כי אולי אמא תחשוב שחמישה ילדים זה גם מושלם.

אותו יום גם הפסקתי לקצץ ראשי נמלים, כי נורא רציתי להיות נמלה – בטוח שבמשפחת הנמלים חמישה ילדים זה לא מיותר.

כשגדלתי, אהבתי להזכיר לאמא את השיחה הזו, אהבתי לצחקק קצת ברשעות עם שני האחים שמתחתיי ולעדכן אותם שאנחנו העודפים, אנחנו עודפי היצור,הפסולת הגנטית.

אמא הייתה מתכווצת ומוחה שאין דבר כזה עודפים, וכשאהיה אמא בעצמי אבין את זה.

אולי פחדתי שלא אבין את זה ואולי בגלל זה החלטתי לבנות לי משפחה מצומצמת.

אם מושלם זה ארבעה  ילדים

אז סופר מושלם – זה שתיים!

אני כותבת והגעגועים חונקים , כל כך עצוב שדווקא עכשיו דחוף לי להגיד לאמא שלי כמה דברים

יאללה לנגב את הדמעות, אני אחפש כמה נמלים לקצץ להם את הראש – אני זוכרת שזה היה מרגיע!