איזה ילדים מסכנים יש לי
מזל שהם לא חשים מסכנים.
אם אני הייתי ילדה שכלואה שש שעות בכיתה , ובלי יכולת לצאת בהפסקות (חוץ מפיפי), הייתי מרגישה מתוסכלת אבל זה מה שיש ועדיף שיהיו מסכנים אבל שלמים.
החמאס עשו הפסקה של 24 שעות החלטתי שגם אני עושה הפסקה ומוציאה את הילדים מהבית וחוץ מזה הייתי חייבת לקנות להם בגדים ואני לא יכולה לעשות את זה לבד כי אני כבר לא קולעת לטעם הזוועה שלהם.
כל פעם כשאני קונה להם בגדים אני נזכרת בגעגועים לימים שהייתי בוחרת בגדים בלי לשאול אותם , זה לא היה מעניין אותם בכלל.
עייפו אותי..
הבן מודד מכנסיים שנראים מוזר עליו ועוד יותר מוזר שהוא מחייך עם מבט מרוצה מול המראה.
שאלתי אם זה לא לוחץ לו בביצים , נראה כאלו המכנס עשה לו פיתה שם.
אני מקבלת מבט רצחני מהבן, כי גם המוכרת הצעירונת עם בלוני ההליום ( לא יכול להיות שציצי יעמוד ככה!) שמעה את השאלה.
מה ,מה סך הכול שאלתי...
ולקנות לבן הקטן בגדים זה סיוט אחר לגמרי – הוא מרגיש בעונש כשאני לוקחת אותו והוא לא מוותר על הפרצוף החמוץ כל הדרך אל תא המדידה.
והבגדים שהוא בוחר...פחד אימה!!
בבחירות הגרועות שלו הוא מצליח להצחיק אותנו ואת המוכרת שלא ידעה שקיים לה בכלל בחנות מכנס ג'נס עם פס זהב.
לקנות להם בגדים זה סיוט, אבל לשבת איתם לאכול או רק לשבת ולדבר – זה תענוג אמיתי.
בשיחות הקטנות האלה אני פתאום קולטת שהם כבר גדולים ולפני שאני אשים לב הם יהיו כבר חיילים , סטודנטים, בעלים ,אבות
וזה עושה קצת עצוב וגם שמח לראות מול העיניים איך הם משילים את הפלומה הצהובה ומצמיחים להם כנפיים יפות.
הכנפיים לא ממש החזקות ולפני שהם יתעופפו אני חייבת להספיק ולחזק להם את הכנפיים –כי חסר להם עוד ביטחון עצמי ,ידע, בינה .
ואני קצת נלחצת כי אולי לא אספיק לעשות את זה ואולי הייתי יכולה לגדל אותם אחרת,יותר טוב
באותם הרגעים אני מרגישה את נשירת הנוצות שלי, דאגה מכרסמת..אם היה אפשר הייתי מדביקה להם את הנוצות שלי.
עוד מבט אחד בהם והלב מתרחב , לילדים שלי יש כוח להצמיח את הכנפיים שלי , אני מתפתחת וגודלת איתם.
צמיחה מאוחרת יש לי ולפעמים אני בתחושה שגם אני רק עכשיו משילה את הפלומה.
ולפעמים אני מרגישה ציפור מוזרה בת מאה
הם ממשיכים לדבר ואני קוטעת אותם – לפני שיצמיחו כנפיים אני חייבת לגזור להם את הכרבולת שצמחה להם בראש.
בדרך לרכב הם נותנים לי נשיקה , ככה בלי שאני אבקש.
זה לא מפתיע אותי
אבל זה מחמם את הלב