הבן מרים מהמדרכה דגל שרוט מרוט ומלוכלך , הקצוות כבר פרומים

הפס הכחול העליון פצוע בכתם שחור בגלל צמיג או כתם שמן .

הפלסטיק שאוחז את הדגל עקום ושורט

הייתה רוח, אבל הדגל לא זז, כאילו דגל מעופרת הבן אוחז, ואולי הדגל מרכין את הראש-מתבייש.

לא דגל לתפארת

אבל הבן הרים אותו, עם היד ניסה לישר קמטים ואולי למחוק כמה כתמים

המוט נשאר כפוף

הוא הצמיד אותו לחלון המכונית – הדגל זע קצת, כאילו העז, כאילו הבן הקטן  הצליח להשיב לו במעט את הכבוד רמוס.

בבית יש עוד דגל פצוע שהבן מצא ,אולי נכבס אותו ואם הייתי יודעת להשחיל חוט לקוף של המחט,הייתי תופרת לו את הקצוות.

כי הבן יודע – דגל לא משליכים

כמו שלא זורקים ספר או חלילה שורפים

או כמו שלא מתנערים או משליכים קשיש לעת זקנה

כמו שלא מפקירים פצוע

לא מפקירים דגל

כי הדגל הוא המדינה – ונרים אותה גם אם היא מוכתמת,והלבן כבר לא לבן

גם אם היא מקומטת ושרוטה ומתחילה לגלות סימני התפוררות בקצוות .

כי הדגל

זה אני

את

ואתה