החלטתי שאני לא קמה מהכיסא , אני אמשיך לדגור עליו עד שאשמע צוויץ של פוסט או לפחות תחילת התבקעות .

לא יודעת למה בזמן האחרון קשה לי לחבר מילים למשפטים ואם אני כבר כותבת , אוטומטית זה עובר סינון ,מחיקה, שינויים  עד שנשאר פוסט תלוש והחשק לכתוב מתפוגג לו.

אני נורא אוהבת לכתוב , המילים בשבילי הם כמו פקעת חוטים סבוכה שבכתיבה אני מצליחה לסדר ולהפריד בניהם

ובעצם כולי פקעת אחת גדולה ומבולגנת – פקעת של מחשבות ורגשות ורצונות , ועוד פקעת קטנטנה שבמרוקאית היא נקראת פקעת הוואווו וואוו  שפירושה בעברית- פקעת העצבים אבל אני הכי אוהבת את הפקעת שמתפקעת מצחוק.

מכל הפקעת הסבוכה הזו אני מצליחה לשחרר כמה חוטים ואפילו לרקום משהו מזה, לפעמים אני רוקמת פוסט מצחיק או פוסט נוגע.

ולפעמים פוסט שרק נראה קליל, עשוי  משאריות חוטים הנקשרים בעדינות אחד לשני , הם קשורים כל כך טוב שרק אני יכולה לזהות את הבליטה שהקשר יוצר.

לפעמים הבליטה הזו מציקה לי

ולפעמים אני צריכה שמישהו יגיש לי את קצה החוט בכדי שאוכל להתחיל לארוג מאותה פקעת מילים שלי.

שדות הגיש לי קצה חוט בצורת תמונה שאותה הוא קיבל משצ"ה ,התמונה כל כך ריתקה אותי שעוד פעם הפכתי לפקעת עם ריכוז חזק וקצת מציק של תחושות ומחשבות ורגשות .

אני מסתכלת דווקא על הגזע ועל הרווח בין הדומיות

ברווח הזה אני נכנסת...אני כבר לא צעירה ,רזה וחטובה ( נו טוב אל תהיו קטנוניים – אז מה אם אף פעם לא הייתי רזה וחטובה!) אבל אני גם לא זקנה !

אני באמצע, בדיוק ברווח שבין אימוג'ן וטוינקה .

הרווח ביניהם , הגזע היפה הזה -הוא  כמו סקאלה בשבילי  

 "מיידלה שימי עלייך משהו שלא תתקררי!!"