ביום שישי האזעקה " תפסה" אותי בזמן שהמוכרת מודיעה לי בצער וביגון לא קודר שמידת החזיה שלי היא רק 85 סי ולא די –כמו שחשבתי.

"אבל איך התפנצ'ר לי הציצי?!" אני שואלת את המוכרת בקול מאשים אבל לא זוכה לתשובה כי האזעקה מפלחת את האוויר

איזה מפלחת... לא שומעים כלום בתוך החנות, רק את הקופאית צועקת לכולם להיכנס למרחב המוגן.

המשביר מלא בילדים שרצים במיומנות מדהימה ועצובה למרחב המוגן וכל המבוגרים זזים צעד אחד אחורה בכדי לאפשר להם להיכנס ראשונים .

באותו רגע עולה בי מחשבה מחרידה , שאם חלילה נופל פה הקאסם אני לא רוצה לחשוב כמה נפגעים יהיו , אין סיכוי שבחצי דקה יצליחו כולם להיכנס למרחב, אין סיכוי.. ולמה רשתות גדולות כמו משביר לא ערוכות למרחבים גדולים שיקלטו את כל האנשים?

אחרי שהייה של כמה דקות , האנשים יוצאים לאט ובחוסר ביטחון מהמרחב – אף אחד לא שמע את הבום ועולה המחשבה שדווקא שהם יצאו תהיה נפילה .

מהר מאוד כולם יוצאים וחוזרים שיגרת הקניות

גם אני, אבל במקום חזייה אחת קניתי לי שתיים –  מעין פיצוי, הרי מחר יכול ליפול עליי קאסם על הראש , אז לפחות שאני אלך לעולמי עם חזייה יפה לציצי המפונצ'ר שלי..

איך איך התפנצ'ר לי.. ממש עצוב.

כשחזרתי הביתה, בעל שאל אם מתחשק לי לנסוע לצפון עם הילדים  ועוד זוג חברים והילדים שלהם , שנורא כיף לי איתם אבל אף פעם לא טיילנו ביחד.

בשעה שמונה בערב כבר היינו בתוך הרכב  אבל במקום לצפון ,נסענו לדרום-לאילת, כי בחדשות שמענו שהצפון פקוק

בשעה שתיים לפנות בוקר הגענו לאילת, ובאותו רגע רציתי שהבעל יעשה אחורה פנה חזרה לאשקלון

ים של אוהלים , משאיות ששודרגו לבתי מגורים , רעש גנראטורים – השקט והשלווה שפנטזתי לי  התנפצו  באחת.

מצאנו פיסת אדמה והתמקמנו בה, החלטנו להניח את הראש , לתפוס תנומה ולחדש כוחות ומחר על הבוקר לנוס על נפשנו.

בשש בבוקר , מפקח מטעם עיריית אילת מקיש על דלת האוהל ומבקש מאיתנו לפנות את המקום , כי אסור לנו לבנות אוהל  במקום שהקמנו .

מצחיק.. הכל אוהלים ודווקא איפה שאנחנו נמצאים ,אסור?!

הרגשתי כמו הומלסית , אף פעם לא התגעגעתי לבית שלי כמו באותם רגעים וחוץ מזה נראה לי שמיציתי את עניין הקמפינג .

פעם לא היה איכפת לי להיזרק על החוף עם מינימום תנאים , אבל היום אני רוצה לפחות מקלחת ,שירותים ומזגן.

עייפים ומאוכזבים קיפלנו את הציוד וחיפשנו מקום חדש , כי הילדים נורא רצו להישאר והעומס לא ממש הטריד אותם .

מצאנו מקום פנוי והתמקמנו לנו , עם תקיעת היתד הראשונה של האוהל , הנאחס של תחילת הטיול החל להתפוגג.

הילדים שלי והבנות של החברים הם בערך בני אותו גיל ומצאו מהר מאוד נושאים משותפים

היה טוב... היה איזה רגע שכולנו התגלגלנו מצחוק מאיזו בדיחה לא כל כך מצחיקה

וכשצחקתי נורא אהבתי את צליל הצחוק שלי , מין צליל שלא שמעתי הרבה זמן , צליל שחשבתי אבד לי .

אפרופו צלילים – הבן הביא גיטרה

גם הבת של החבר

שני בני נוער מנגנים על גיטרה עד השעות הקטנות של הלילה – תענוג לעין ולאוזן.

הטיול הוכתר כהצלחה גדולה , אבל עם כל זאת – בחיים אני לא אעשה עוד קמפינג באילת בחול מועד של פסח!

בתור צפונית אפריקאית אני אמורה לחגוג אתהמימונה  

לא רוצה לטעום מופלטה שהיא לא המופלטה של אמא שלי .

הייתם מתים על המופלטה של אמא שלי! רק חבל שהיא מתה לפני שהספקתם לטעום

יש ימים שאני ממש מתגעגעת אליה – כמו עכשיו ברגע זה.

תרבחו ותסעדו - זו ברכה קצרה המכילה בתוכה אושר,אהבה ,הצלחה ומזל

ואת כל זה אני מאחלת לכם