לפני חמש שנים ישבתי מול המסך והחלטתי לפתוח בלוג.

הייתי בטוחה שלא אחזיק מעמד , שאתחיל בקול רמה והרבה טררם ואחר כך אתמוסס לי , כמעט כמו בכל דבר שאני עושה.

אבל הבית הזה חיבק אותי ואני כל כך גאה ואוהבת את המשפחה הישראבלוגית שיצרתי לי ואפילו שלא יצאנו מאותו רחם ואין לנו שום קשר דם ורוב הסיכויים שבמסלולי החיים השונים שלנו , הסיכוי שהיינו נפגשים , מדברים או כותבים –הוא קלוש,למרות כל זאת ובכל זאת אתם המשפחה הישראבלוגית שלי.

אני לא רואה בכם חברים וריטואלים, אני לא  אוהבת את המושג "וירטואלי " , 

זה נשמע לי קר, לא אישי ולא חביק!

את רובכם אני גם לא מכירה פנים מול פנים , אבל זה כל כך לא משנה לי ,כי מבחינתי כולכם בלונדינים עם עיניים כחולות ( חוץ מטליק- לו יש תלתלים).

אני זוכרת שבהתחלה היה לי קשה לא לדעת איך אתם נראים , בלי לראות מבט עיניים או קימטוט צחוק .

אז ציירתי לכם פנים.

לפני שאני כותבת לכם תגובה , אני מעלה מהסלסילה שנמצאת לי אי שם בחדרי הלב את הדמות שלכם, שתשב מולי כשאני כותבת לכם את התגובה, אל תדאגו ,לכולכם ציירתי פנים יפות !

כבר חמש שנים...חתיכת חיים.

אני מדפדפת לי בארכיון וחושבת לעצמי שאין סיכוי שהייתי זוכרת את הסיטואציות שכתבתי עליהם , אם הם לא היו רשומים הם בטח היו נעלמים אי שם בנבכי הזיכרון  כי הרי אני לא כותבת על דברים גדולים שירשמו בדפי ההיסטוריה ,  החיים שלי לא ממש מרתקים ואין בהם מסעות , אלא אם כן מסע קניות במגה לכבוד שבת נחשב מסע.

חיים רגילים , פשוטים,משעממים.

אז זהו – שזה לא נכון.

כשאני כותבת את הדברים הקטנים הללו, אני מצליחה להבין כמה הם גדולים בשבילי, כמה הם מרגשים ויפים ושאני ברת מזל שזכיתי לחוות אותם.

חמש שנים שאני פה כמעט כל יום , כמה פעמים ביום .

לא התעייפתי מהמקום ועוד יותר מדהים שלא התעייפתם ממני.

ועל זה אני אומרת לכם תודה!