אביב קם הבוקר עם עיניים בורקות ופנים חיוורות , יד על המצח הבהירה לי שלילד יש חום.

אני מלטפת לו את הראש ושואלת אותו למה הוא לבוש לבית הספר

הוא רק אמר שיש לו מבחן בהיסטוריה שלא מתחשק לו לגשת אליו למועד ב' וחוץ מזה אם הוא היה אומר לי שהוא לא מרגיש טוב בטח לא הייתי מאמינה לו וחושבת שהוא מחפש תירוצים בשביל להתחמק מהמבחן.

אווצ' – זה צבט בלב , הילד העדיף לא לשתף אותי כי אולי הייתי מגיבה בחוסר אמון לתחושות שלו.

שאלתי אותו, מתי לא האמנתי למה שהוא אומר.

והוא נתן דוגמא

ועוד דוגמא , אבל כל הדוגמאות הם מלפני כמה שנים כשחוש הדרמה והמשחק היו מפותחים אצלו והיו כמה פעמים שהוא ביים השתעלות, כאב ראש, גב בשביל התחמק מאיזו פעילות בית ספרית לא חשובה מבחינתו , כמו יום ספורט, יום ראשון או יום שני ובמיוחד היום הכי מיותר ללימודים בשבוע- יום שישי.

היו כמה פעמים שנפלתי בפח

והיו כמה פעמים שפשוט אמרתי לו – יאללה יאללה , עברת את מכסת האמא הפראיירית והתמימה!

ויכול להיות שפישלתי ולא האמנתי לו כשהייתי צריכה ... אוף זה צובט

אני מנשקת ללחי הבוערת של הבן והוא מספר לי שכל הלילה הוא לא הרגיש טוב ובקושי עצם עיין.

אז למה לא הערת אותי? אני שואלת , כי היה לי כל כך ברור שאני תמיד בשבילו ואם הוא לא מרגיש טוב , אני אקום תוך רגע מהמיטה להיות שם בשבילו, להכין לו איזו כוס תה או לתת לו כדור .

הוא רק הרים כתפיים בעייפות

ואני נשארתי עם לחי טיפה בוערת – קיבלתי סטירונת קטנה  שהבהירה לי שאני לא ממש מכירה את הבן כפי שאני חושבת ואני צריכה אולי להיות יותר קשובה או להתחיל "לחפור" לו יום וליל ולהבהיר לו שתמיד אהיה בשבילו ושישתף אותי בכל מה שעובר עליו .

 אביב ועומרי - הנסיכים שלי

איך שאני אוהבת את התמונה הזו , יד בבטן יד בלב - חזקה לי התמונה הזו