יש לי יום עמוס במיוחד ומאתמול אני מתכננת לי אותו בראש בכדי שאוכל להספיק כמה שיותר .

הבוקר היה צריך להתחיל בצילום חזה בשעה 8:30 , דווקא נחמד להתחיל בצילום ציצי על הבוקר וזה רק בגלל שיש לי ציצי מפואר ( קצת מפונצ'ר ) וגם בגלל שמידי פעם אני מצפצפת בריאות ומפתחת חום.

אחר כך ללכת לעבודה ולנסות ולהפחית מערימת הניירות ,

שמתם לב שניירות עבודה זה כמו כביסה?- אף פעם לא רואים את תחתית הסלסה !

ואחר כך ללכת לאסיפת הורים ולקחת את הבן לשיעור פרטי  וכמובן שבשניהם אני צריכה להיות באותה השעה.

אם זה נקרא לכם מתלונן – אז שתדעו שזה לא, אני דיי אוהבת את הימים העמוסים כמעט כמו שאני אוהבת את ימי הפדלאות שלי.

תמיד אחרי יום מרוכז יהיה יום של התחרדנות עצלה ונעימה.

אז הבוקר התלבשתי חגיגי לכבוד תחילת השבוע  ונכנסתי לרכב.

החוץ מהשתעלות קלה הרכב סירב להניע.

לא ויתרתי לו וניסיתי שוב.

ושוב

וניסיתי עוד פעם, ככה בשביל המזל

וניסיתי להניע שוב כי הוא כבר ממש עיצבן אותי ואיימתי עליו שאם הוא לא מניע אני אני.. לא יודעת מה אני אעשה לו!

וניסיתי להניע אותו שוב והפעם בנועם עם לחיצה רכה רכה על הגז , ככה שיהיה לו נעים , אבל גם זה לא עזר וזה אפילו החמיר כי עכשיו הוא גם לא משתעל ולא משמיע אפילו חירחור.

השכן הגיע ושאל אם יש לי בעיה

( לא, מה פתאום... אני רק מסדרת גבות במראה של הרכב! )

הלך לך המצבר – מדווח השכן

( אני לא זזתי מהרכב אפילו לא לשניה – לא ראיתי שום מצבר שהולך מפה!)

אין לי כבל ... אומר השכן בעצב

( באמת שאני משתתפת בצערך שאין לך כבל , זה באמת עצוב כי אתה בכל זאת צעיר – אבל אתה לא רואה שאני במצוקה?! איכפת לך שנדבר על כבל שלך בהזדמנות אחרת?!)

אז קראתי ליקר , לא אין בעיה עם הכבל!

ובנתיים אני פה מול המסך, מתחילה להפנים שהיום אני לא אספיק את מה שרציתי.