חבושת  כובע צמר בלי פונפון  אני מתחילה את הליכת הבוקר שלי בכפור העז של לפחות 20 מעלות .

אחרי חמש דקות של הליכה אני מצטערת שחבשתי את הכובע , כבר חם לי במוח אבל אני מתעקשת להישאר עם הכובע כי הוא כבר קיבל את הצורה של המוח.

אחרי עוד שתי דקות הליכה יש לי תחושה שהראש והכובע הם יחידה אחת ואם אני לא אנתק אותו עכשיו, יצטרכו להפריד את זה בניתוח.

אני מורידה את הכובע וניהנת ממשב קריר בשערות , מן תחושה מעוררת שכזו.

אבל עכשיו אני עם הכובע ביד, וזה מציק לי , לא כל כך נוח ללכת שהיד תפוסה.

אני דוחסת את הכובע לכיס הטרנינג , מדחיסת הכובע נוצר לי מעין בולבול מפותח.

זה כל כך מצחיק אתי , מזל שלכובע הזה אין גם פונפון..

אז ככה עם בולבול בולט , אני ממשיכה לי בהליכה.

חבל שאני לא הולכת המון, כי בהליכה הראש מתנקה ממחשבות ובמקביל עולות בי מחשבות יפות, זכרונות נעימים , לפעמים פחות נעימים אבל עם הזכרונות הלא נעימים אני עושה תשליך.

כשאני מגיעה לים , אני מסתכלת על הנקודה הכי רחוקה ולשם אני משליכה אותם , לפעמים זה עוזר.

היום הלכתי עם אמא שלי.

דיברתי איתה , נתתי לה עידכון מפורט על כל מה שקורה איתי וביקשתי ממנה שתשמור עלינו ואם היא יכולה להזכיר לי איך עושים את העוגיות החומות –לבנות , שהיינו משוגעים עליהם בתור ילדים , היינו אוכלים אותם חמים והטעם הזה עומד לי על קצה הלשון וכבר כמה ימים אני נורא מתגעגעת לטעם הזה.

פתאום הרגשתי קצת מגוחכת והפסקתי לדבר איתה , אחרי כמה דקות חידשתי את הדיבור איתה אבל בתנאי אחד , שתיתן איזה סימן קטן שהיא בכלל מקשיבה לי ושהיא לא עסוקה עכשיו עם איזה מלאך.

לא ביקשתי ברק או שלג בתור סימן

ביקשתי רמז קטן – שאני אלך ואמצא שקל , בקשה קטנה-לא?

בטוח שמישהו איבד שקל ואני אמצא אותו ואז אדע אמא שלי מקשיבה .

הלכתי כפופה כברת דרך , כבר הגעתי לפשרה עם אמא שלי שגם עשר אגרות יהיו בשבילי סימן.

לא מצאתי שקל .. אני יודעת שזה נקרא קצת דיבילי , אבל זה עשה אותי עצובה .

הגעתי לים .

תשמעו, עזבו עכשיו הכל ( נו טוב- רק אחרי שתקראו את הפוסט שלי) ולכו לראות את הים .

הים נראה כאילו אלוהים  התרשל בתפקידו ושכח להפריד היום בין השמים למים , מראה מדהים!

אני רואה כל יום את הים  ואני מכירה אותו בהמון מלבושים ומצבי רוח , אבל היום הים נראה כל כך מיוחד , כל כך רגוע ושלו – קומו וסעו לים!

הסתכלתי כחצי שעה מהופנטת בים ושמחתי כל כך להיות בשכונה  הזו.

מחר אני יוצאת עם המשפחה לאילת , זו חופשה שנידחית מהחופש הגדול וסוף כל סוף אנחנו ממשים אותה – התרגשות גדולה.

בחופשה הזו אני מתכוונת לעשות צלילת הכרות , אולי צלילה עם דולפינים .

ולהתחרדן בשמש החורפית .

אני כבר מתחילה להריח את החופש , הניחוח מרחיב ריאות הזה..