עד שאני כמעט בטוחה שהסתגלתי למצב, שאפשר לחיות עם טפטוף הגראדים , מגיע מטח עז של טילים , שמזכיר לי שאין סיכוי שאוכל אי פעם להתרגל למצב הבלתי נסבל הזה.

ובכלל , למה אני צריכה להסתגל למצב הלא שפוי והמטורף הזה?

והוא הוא באמת מטורף, וזה מתבטא בדברים הכי קטנים, הכי שגרתיים  שטיל  הופך אותם למסובכים ומסורבלים ולפעמים לממש ממש מביכים עד דמעות ( גם של צחוק !)

למשל , חברה מגיעה לשתות איתי נס קפה ביום שבת וכמובן שאנחנו מדסקסות על הלילה הלא שקט שעבר עלינו .

עלינו זה עבר יחסית בקלות , אם נוציא את החרדה של לקום ממצב של שינה עמוקה לערות מוחלטת  בלי זמן להתמתח או להתפנק באיזה פיהוק קטן , לרוץ במהירות אחרי הילדים , זה תמיד לרוץ אחרי הילדים , לדאוג שהם יהיו לפנינו בממ"ד.

בזמן הריצה במדרגות , הבן שפשף בקיר את אצבעות הרגליים, אפילו לקלל בעסיסיות כמו שצריך לא היה לו זמן!

את החברה הגראד תפס כשהיא ערנית, פרועה ,חייכנית ועירומה, היא כמעט הייתה בטוחה  שרעש האזעקה הוא שיר הדרן לאורגזמה שחוותה.

היא רצה לממ"ד כשפוך עוטף את מערומיה, הבעל הספיק ללבוש את מכנס הבוקסר( אולי בזמן שכזה , כדאי גם לנשים לעבור לבוקסר- אולי אני אדבר עם פיקוד הערוף שיוציא הנחייה שכזו!)

הבנים  המתבגרים שלה , הסתכלו עליה במבט נבוך ובהשתוממות  שבכלל ההורים שלהם עושים את "זה"! , רק הבת הקטנטנה שלה צחקקה בקול חצי רדום ועדכנה את  אימא שלה: " אימא, את בלי בגדים!!".

אחרי החוויה הזו החברה החליטה שהיא לא עושה סקס בזמן הקרוב , ואם ממש יתחשק לה הם ייסעו לצימר בנתניה.

עוד דבר פשוט שהופך להית מסורבל ומורכב – זו המקלחת!

כל כך התגעגעתי לימים שיכולתי להיכנס למקלחת בלי החרדה שאולי תהיה אזעקה בדיוק שאסתבן והחלוק וכל המגבות יהיו בכביסה ותישאר לי רק מגבת פנים להתכסות בה ולרוץ לממ"ד.

אויי מתסכל... לרוץ עם מגבת פנים !בטח יהיה לי ממש קר באחוריים!

מילא אחוריים קרים , הכי קשה זה הלילה , ההירדמות .

קשה להירדם, בראש מתרוצצות עסקאות עם החאמס , משהו כמו: אולי תשליכו עכשיו גראד , נו מה איכפת לכם,ככה נגמור עם האזעקה עכשיו ואז גם אני וגם אתם תוכלו לישון , נו.. אולי כבר תשליכו את הגראד .. אני מתה מעייפות, זה לא שאני רוצה למות מגראד אבל גם למות מעייפות זה לא...פה בערך אני כבר נרדמת.

ואם יתמזל מזלי- יהיה לי לילה שקט נטול אזעקות .

לא איכפת לי להתמודד עם ההקפצות, אחוריים קרירים או שינה טרופה , הכי קשה לי זה לכעוס על הילדים שלי בגלל המצב המטורלל הזה.

ביום שבת כעסתי על הבן שלי , כי הוא החליט לצאת ולבלות למרות שבחוץ גשם  שוטף של טילים.

הוא טוען שאני מגזימה וחוץ מזה יש לנו כיפת ברזל שמגנה עלינו, אבל הוא לא מבין שגם בכיפה , כמו  כיפה סרוגה , יכולים לפספס עין בסריגה ואז נוצר חור ומהחור הזה יכולים לבצבץ טילים.

כיפת הברזל משרה עליי ביטחון מסוים , אבל לא כזה גדול שאוכל לשחרר את הבנים שלי בתחושה שהם מוגנים מכל רע/גראד.

אז הוא הלך  לישון כועס

וגם אני , גם בגללו וגם בגלל המצב הבלתי אפשרי והבלתי נסבל הזה, כל כך קשה להיות אמא דרומית..

כל כך קשה להיות ילד דרומי..