העיר חוזרת לחיים בריאים

תחנות ההסעה מלאות בילדים  חפויי ראש ולא בגלל המצב אלא בגלל האייפון שנראה לי שיש כבר לכל ילד.

הילדים בבוקר עסוקים בלעבור שלב במשחק שבו הם חותכים אבטיחים, מעניין מה השלב הבא .. לחתוך גבינה בולגרית?

אני חולפת את תחנות ההסעה  וללב מתגנב פחד ,מה יקרה אם חלילה ייפול עכשיו גראד? לאן הילדים האלה ירוצו? , בחצי דקה הם לא יספיקו למצוא מחסה, אין סיכוי .

המחשבה שהילדים האלה ישכבו על האספלט ויגנו על עצמם עם הזרועות הקטנות שלהם עושה לי חשק לבכות.

דבר ראשון שאני אגיע לעבודה , לפני הקפה , לפני שאני מתחילה את שיגרת היום אני אכתוב מכתב לראש העיר עם בקשה , לא לא בקשה אלא דרישה למגן לפחות את תחנות ההסעה של הילדים.

שלא יגיד שאין כסף, אין תקציב, שהפיקוד העורף אשם, שהממשלה אשמה או שאין ברזלים ובטון במלאי – דיי מספיק עם כל התירוצים , תגנו לנו על הילדים .

אני כל כך כועסת... תמיד אחרי מתקפת גראדים  אני כועסת , מעין תופעת לוואי, צרבת של המצב הבלתי הגיוני  והמטורף הזה.

למרות שרגוע, למה אני צריכה לחשוש מלשלוח את הילד לבית הספר?

למה אני צריכה להיות אמא נודניקית על הבוקר ולהזכיר לו בפעם המאה שבמידה ויש אזעקה עליו להתחבא מהר מתחת לשולחן ולא לשכוח לשים ידיים על הראש ! – ושנינו יודעים שזו בדיחה.. גראד חודר שולחן , אפילו שולחן מלא מסטיקים דבוקים הוא יצליח לחדור.

מתחת לשולחן, ידיים על הראש- אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק , מזל שלא מבקשים מהילדים גם לעשות "קוקו" שיצחיק את הגראד.

למה אני צריכה להרגיש שיותר קשה לשלוח ילד לכיתה מאשר לשלוח ילד לצבא? אולי נקדים לבן הקטן את השירות ? הוא כבר מוכן לצה"ל , תנו לו אזעקה ותראו איך הוא ממלא פקודה: "שלושים שניות זוז!"

ולמה כשאני רואה בטלוויזיה את ההמון צועק "העם דורש צדק חברתי " אני מגחכת לי  בציניות ולא בגלל שאני לא מאמינה במאבק אלא רק בגלל שאני נמצאת מדרגה אחת מתחת , אני נמצאת במקום שבו ה"עם דורש צדק קיומי" .