ביום שני בבוקר קמתי לבית ריק.

היקר בעבודה

אביב בגדנ"ע

ועומרי בצבא.

שקט בבית , זה לא שקט רע הוא רק קצת מוזר וחדש לי ואפילו עולה בי מחשבה שקטה שאני והדממה יכולים להיות חברים יחד.

השקט הזה הזכיר לי כרית חדשה – תמיד כשאני קונה כרית חדשה , זה נעים אבל לא נוח לי ולוקח זמן עד שלכרית יש את השקע שאני אוהבת .

כך גם השקט- הוא נעים אבל עוד לא נוח.

צלצול פלאפון מנער אותי מהמחשבות העמוקות שהשקט מזכיר לי גם פטרוזיליה .

על הצג מספר שלא מוכר לי.

אולי זו אריאלה ממפעל הפייס ? אני לא מבינה איך היא מפספסת אותי שבוע אחר שבוע.

מאחורי הקו נמצא אחד משני מפעלי הפייס הפרטיים שלי – עומרי.

"היי אמא " אומר הבן – והלב פתאום מאיץ בטירוף. משהו ב"היי אמא" הזה לא מוצא חן בעיניי.

" מה קורה?" אני שואלת בקלילות ומנסה להרגיעה כל מחשבה מציקה שמתעקשת לחלחל פנימה .

הבן ביקש שלא אדאג ,הוא נמצא כרגע בסורוקה כי הוא איבד קצת את ההכרה.

מה זה קצת?

מה זה איבד?

פתאום הראש כבד ואטום והוא לא מצליח להבין מילים פשוטות.

הבן הסביר שבמהלך פעילות גופנית מוגברת הוא פשוט הסתחרר ונפל והוא התעורר כשסביבו מלא חיילים וכולו ספוג במים.

הוא קיבל מכת חום, הגוף הגיע ל-39.7 מעלות ובבית חולים התברר שבנוסף למכת חום יש לו איזה וירוס שהוא פיתח בטח כבר כמה ימים לפני והשילוב של מכת החום עם הוירוס ועם המאמץ הגופני – מוטטו אותו.

עם כל הפחד והדאגה שמכווצים לי כל שריר רפוי בבטן, יש בי הכרת תודה ענקית לבורא עולם, ליקום על שהמצב ככה ולא יותר גרוע.

כשהגענו לבית החולים ראינו אותו מרחוק משוחח עם האחות שמסדרת לו את העירוי – הוא והאחות צחקו על משהו, ואני נרגעתי.

זה צחוק בריא !

הרופא הגיע , נתן את האבחנה ועם הסבר שהוא לא ישתחרר בימים הקרובים כי הוא חייב לקבל עירוי אנטיביוטיקה דרך הוריד.

הבן הסביר לרופא שהוא חייב להשתחרר עד יום רביעי , כי יש לו טקס סיום של קורס קצינים.

"נשתדל" – אמר הרופא, בעל מבטא ערבי כבד.

חשבתי לעצמי – שרק בישראל יכול להיות מצב מגוחך שבו חייל חולה מבקש מרופא ערבי שחרור לטקס סיום קורס קצינים.

הבן קיבל טיפול מסור, אכפתי, מקצועי – זה כל כך הרגיע אותי , הרגשתי שהוא נמצא בידיים טובות ואני מרגישה ממש חובה נעימה להודות להם על זה, נראה לי שאני גם אכתוב להם מכתב תודה- באמת שמגיע להם.

ביום רביעי בבוקר , הבן לבש את המדים , היה מגולח ומצוחצח לקראת ביקור הרופאים.

הרופאים שחררו אותו עם אנטיביוטיקה והמשך מעקב.

מבית החולים נסענו לכיוון הבה"ד.

בדרך אספנו את אביב מהגדנ"ע בשדה בוקר , שמח לראות אותנו אבל הוא היה קצת מאוכזב , כי דווקא באותו היום הם היו אמורים לירות וכל הגדנ"ע הוא חיכה לרגע הזה ואנחנו באים ושולפים אותו.

הגענו לבה"ד ראשונים

עומרי נכנס פנימה , הוא צריך להשלים פערים של יומיים , הוא לא היה בשום חזרה.

לא נורא , הוא יהיה כמו בשיר " רק חיימקה שלי":

"כי כל החיילים,

כן, כל החיילים

טועים ברגל, בלי בושה!

רק חיימקה שלי,

רק חיימקה שלי

דורך ברגל הנכונה! "

היה לנו המון זמן פנוי , הסתובבנו מחוץ לבסיס

אביב מצא קסדה , גילה אזרחות טובה והחזיר אותה לש.ג אבל רק לאחר שחבש אותה והצטלם איתה.

עוד לא בן 17 וכבר נראה חייל – מה אני שמה להם באוכל שהם גדלים כל כך מהר?..

הטקס עמד להתחיל

משפחות מגיעות עם צידניות, כסאות שולחנות , ארונות ( סתם- בלי ארונות).

ואני הגעתי רק עם בורקסים!

מה אני אעשה... אנחנו משפחה דלת קצינים, לא ידעתי שזה כזה קמפינג.

חכו חכו, כשאביב יסיים קורס קצינים- אני מביאה לשם מנגל וליצנית ואולי גם עמדת שמבלולו ( שמבלולו באשקלונית- זה שערות סבתא)!

הטקס היה מרגש

לראות את כל החיילים נכנסים לרחבה בסדר מופתי , הלב מתמלא גאווה ולא רק לבן אלא למקום, למעמד המכובד הזה.

כל הורה מנסה לזהות את החייל שלו בתוך ים החיילים.

אני זיהיתי אותו מהרגע הראשון! שאני לא אזהה את הבן שלי?!

נפנפתי לו , פיזרתי נשיקות באוויר ורק לקראת סוף הטקס התברר שהבן שלי היה כלל בכיוון השני.