"שלח לי שקט טוב מוגן

שלח לי שקט מענן

שלח לי שקט ממוכן

לשמוע שקט לא מכאן

תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה."

מהשעה שתיים לפנות בוקר אין פה אזעקות

אז נכון שהשעה עכשיו רק שש בבוקר , אבל כל זאת נורא נעימה המחשבה שהשקט הזה ימשיך.

השבוע הזה יצא לי לנשק את אדמת הארץ כל כך הרבה פעמים ובזכות זה המון תובנות חדשות ומאירות נוספו לי.

למשל, לפני כמה ימים בדרך לקיבוץ זיקים , התחילה להישמע האזעקה.

אני בכביש שומם , מימין ומשמאל רק חול וחול.

אין שום מרחב מוגן , אפילו לא עץ , אפילו לא חרצית!

באזור הזה , אני לא זוכרת אם יש לי 15 שניות או 30 שניות זמן לעצור את הרכב בזהירות, להתרחק ממנו ולהשתטח על האדמה.

בעצם זה כבר לא משנה , כי מלמעלה התחילו כבר זיקוקי האימים.

ב-15 שניות הספקתי רק לעצור את הרכב ולהתרחק טיפה ממנו, אבל המשכתי לרוץ עוד קצת לכיוון החולות .

לא נעים בכלל... חולות רטובים וצמחייה נמוכה קיבלה את גופי השכוב , זה לא נעים ומגרד!

מה, לא יכלו לנקות מפה את העשבים ולדאוג ולפזר בשטח כמה מזרנים?! לא ביקשתי מזרני קינג עם נוחות כפולה ומפנקת וגם לא ביקשתי פוך בשביל לכסות את עצמי מלראות את המופע המפחיד שמתחולל מעליי.

כמה מזרוני ספורט דקים בשטח היו עוזרים! – אני אציע את ההצעה הגאונית הזאת שלי לפיקוד העורף.

בעצם לא, אני אשים לי באוטו מזרן דק , אולי גם שמיכת פליז דקה ונעימה בשביל לכסות את הראש ,ואולי גם כרית קטנה שיהיה לי נעים בעורף .

זה לא לוקח הרבה מקום , ובצ'יק אני יכולה לשלוף את זה – אני אקרא לזה ערכת אזעקה.

ולרגע רצינות- פחדתי פחד מוות , פשוטו כמשמעו. באותן שניות כשהראש צמוד לחול , כמעט טועם אותו ולמעלה כדורי אש ופיצוץ של כיפת הברזל והגראד , הבטן פועמת מהדי הפיצוצים ומהפחד גם יחד.

ממשיכה לשכב , מפחדת מהרסיסים, עוטפת את הראש טוב טוב , הכי הרבה יהיה לי רסיס בתחת, יופי של פוסט אני אוכל לכתוב על זה , ובטח תהיה כותרת בעיתון: "תחת אש קיבלה רסיס בתחת".

בעוד אני מחפשת כותרת לישבני הגרום , מתחילה שוב אזעקה ושוב פיצוצים.

באותו רגע מתחשק לי לבכות, אין לי כוח להיות העורף החזק, נמאס לי , אני מפחדת , אני רוצה לחיות, כן כן אני רוצה לחיות, למה כל כך קשה פה לרצות חיות?!

אני רוצה להזדקן, אני רוצה לראות נכדים, אני לא רוצה למות מגראד , או משאריות גראד , או רסיסי כיפת ברזל.

נמאס לי לרוץ לממ"ד, נמאס לי לחפש מרחבים מוגנים, אני עייפה כבר מלפחד , לפחד על היקרים לי , לפחד עליי.

אני כל כך רוצה שקט.

" שלח לי שקט מאורגן

שלח לי שקט מעודכן

שלח לי שקט מפואר

תשלח לי שקט מהכפר

תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה. "

אני כועסת לי עם עצמי וברקע הפיצוצים ממשיכים להם.

ופתאום שקט.. זה שקט מוזר, שקט כבד, אני שומעת רק את הנשימות שלי ואת פעימות הלב המסכן שלי, איך שהוא פועם... כמו אחרי סקס טוב, ופה רק שכבתי על החולות.

החולות של זיקים עושים לי את זה!

אני מנערת את החולות מעליי ומגיעה למסקנה שגרביון ושמלה אכן הולמים אותי , אבל זה לא לבוש הולם לימים אלה. ממחר נעלי ספורט ומכנסי ריצה!

הפנים מלאות חול רטוב , מנערת אותם מעליי ומסתכלת לשמיים.

השמיים חריצים חריצים שהשאירו שובלי הטילים , הם כאילו שרטו את השמיים .

מסתכלת באחד החריצים ומודה לבורא עולם שהשאיר אותי עוד פה , שנתן לי לטעום קצת אדמה , אבל לא נתן לי ארוחת גורמה של כמה מטרים מתחת לאדמה .

"שקט, שקט, שקט, שקט מופתי

מיום הולדתי עד יום מותי

שקט עד יום מותי. "