אני זוכרת אותי ילדה בת שבע אולי קצת פחות בחופשת הקיץ מלקקת ארטיק לימון שנקרא אז אסקימו עם אחותי הקטנה .

הארטיק שלה נוזל ומגיע כבר עד המרפקים ואני כל כך גאה בעצמי על שאני נשארת נקייה ולא דביקה כמו אחותי.

אני צועקת עליה ומלמדת אותה בפעם המאה איך לאכול את האסקימו ומודיעה לך בחגיגיות אכזרית ששמורה לילדים שעד שהיא לא יודעת לאכול ארטיק קרח בלי להתלכלך כמו עאווד ( איזה ילדים רעים – עוואד היה ילד ערבי בדואי בן גילנו , פחדנו והערצנו אותו גם יחד, הוא תמיד היה יחף ומלוכלך וקינאנו בו על שלא הלך לבית הספר, הוא היה מן מוגלי עירוני) היא לעולם לא תאכל יותר ארטיק שוקו ומצידי עד שהיא תהיה זקנה בת 40 כמו אמא שלנו, כי כשהיא אוכלת ארטיק שוקו היא בכלל יכולה להיות אחותו התאומה של עאווד .

כולה מרוחה בשוקולד, השיער השחור הפחמי והגולש שלה היה זוכה לגבשושי שוקולד .

מכעיס אותי לראות אותה מעזה ללכלך את השיער היפה שלה ורק אני קבלתי שיער מתולתל ומקורזל ולא משנה כמה משכתי אותו מול המראה , הוא התעקש להתכווץ כסלילי ביסלי גריל.

היא כמעט בוכה , גם בגלל האיום שהיא לעולם לא תטעם ארטיק שוקו וגם בגלל שהרגליים שלה בערו.

אנחנו בתחרות , כל אחת עומדת על מרצפת בוערת מחום אוגוסט ואסור לזוז עד שאנחנו מסיימות את הארטיק.

הרגליים שורפות לי ואני מחליטה לשנות את חוקי המשחק ולהכריז בקול "פוסה, לא משחקים שברו את הכלים אבל אני ניצחתי!"

אחותי בוכה מצהירה שקוראים לי רמה כי אני רמאית, היא עוזבת אותי והולכת לראות מה אבא שלי עושה.

אבא שלי מעמיד את הסולם ומתכוון לעלות לגג לתקן איזה רעף שבור, אחותי מבקשת אישור לעלות על הסולם.

אבא מסכים והיא כמו קופיף עולה ללא פחד עד לגג ועוד מעזה לחרוץ לשון ולפצוח בריקוד אינדיאני מאולתר .

חכי חכי אחותי , על הריקוד הזה תשלמי מחר במשחק חדש שהמצאתי : מי יכולה לשבת הכי הרבה זמן על שיח האספרגוס שיש לנו בגינה ! אני בטוח אנצח כי אני מתכוונת לרפד את הישבן שלי בניילון פצפץ שמצאתי בשכונה.

אני כל כך רוצה לעלות על הסולם ולרקוד איתה בדיוק את אותו ריקוד שהיא המציאה אבל לא מעזה .

אבא מנסה לעודד אותי להעלות שלב

אני עולה שלב אחד , ונכנסת לפאניקה – התחושה של להיות באוויר לא נעימה לי , אני אוחזת את הסולם בחוזקה ,כל כך בחוזקה ששבבי עץ נכנסים ומכאיבים לי באצבעות .

אני פורצת בבכי קורע לב וקורע תוף אוזניים.

אני מרגישה איך אבא שלי מקלף אותי מהסולם ומחבק אותי – אוחח התחושה שעכשיו הכל בסדר זכורה לי כל כך טוב.

אבא שואל אם אני רוצה שהוא יעלה אותי לגג

אני רק מהנהנת ומחבקת אותו חזק בצוואר ועוצמת את העיניים בחוזקה

אנחנו למעלה, אבא שלי מניח אותי בזהירות ומנסה להסדיר את הנשימה שלו, הוא העלה ילדה כבדת משקל כרגע.

אני פוקחת עיניים ורואה את גג הרעפים של השכנים מרגישה אני הכי גבוהה בעולם.

כל כך מאושרת באותם רגעים שאני מרשה לעצמי לרקוד את הריקוד של אחותי מבלי לכפות עליה את הכוריאוגרפיה שלי.

ואבא שלי – צוחק בקול העמוק שלו

הצחוק שלו נעים לנו, אז אנחנו משכללות את הריקוד בעוד קפיצות ותנועות ידיים משונות הגורמות לעוד גל צחוק .כל כך התגעגעתי לצחוק הזה.

אז לאבא שלי היה סולם שמגיע כמעט עד השמיים

אבל היום הוא בקושי אוכל דייסה פעמיים

אבא שלי הוא הכי בעולם

אוחח, הזקנה הזקנה... אני לא רואה בה שום דבר יפה , או שמבחינה גנטית המשפחה שלי לא יודעת איך להזדקן יפה.