היום צריכה ללכת לאסיפת הורים, ואחרי כל כך הרבה שנים עדיין מתרגשת - ולא משנה שכל שנה זה אותו סרטון.

ולהלן התסריט:

מגיעה חמש דק' לפני הזמן בכדי שהמורה חלילה לא תכעס, יושבת בשורה הראשונה כמו חננה מצויה עם קלמר וצבעים שנתבקשנו להביא מבעוד מועד.

הכיסא קטן, מספיק לצד אחד של עכוז, הברכיים מתנגשות בשולחן ונתקלות בגבשושיות לא מוסברות...,היד בודקת את פשר הדבר ונתקלת בנזלת יבשה מהחורף שעבר(מומלץ על מטליות לחות בתוך התיק!)

המורה נכנסת עם חיוך מאולץ,חמצמץ משהו, וההורים מחזירים חיון קורן כאילו היא האישיות שהכי שמחים לראות .

האסיפה מתחילה תמיד בהצגת הסטטוסשל המורה - רק חסר שתמסור לנו מס' תעודת זהות...(ופה תמיד מתנגן לי בראש השיר: "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה"....)

ואחרי הדרכה קצרה של  עד כמה חשוב לשבת עם הילד ועד כמה חשוב לקרוא ספרים ועוד כל מיני בלה בלה בלה -ממש הדרכה להורה המפגר, מחלקת המורה רצועות בריסטול בגודל חצי A4 ומטילה עלינו משימה :לכתוב כרטיסי ברכה!- ופה , חבריי היקרים, ממש אבל ממש לחוצה!

אףפעם לא הייתי טובה באיור, אף פעם לא בחרו אותי לוועדת קישוט- ופה מתבקשת להכין כרטיסברכה!

 כל ההורים יוצאים למשימה! - פותחים קלמרים וקדימה לעבודה! , גם אני מתחילה(כאילו יש לי ברירה..)

רימון- מצליחה לצייר ,מדמיינת כתר של מלך על ראש עגול .

התמר- יוצא די נמחד, כמו צרור ביצים קשור לחוט

השופר- הבעיה הכי גדולה!, לא משנה מה אעשה ,תמיד יראה כמו חצי סהר.

האמא שלצידי, פשוט כישרון מולד, כל כך מקנאה בה ולאבא שמאחורי בכלל עוזרים - זה לא פייר, אם הוא אבא זה לגיטימי שלא ידע להכין כרטיס ברכה?, הם לא רואים את המצוקה שלי? 

אבל השנה חברים יקרים אני חכמה יותר- הצטיידתי בדבקיות,מה שישאר לי לעשות זה רק גזור,העתק הדבק...