כל הבוקר הרגשתי חלשלושה, ממש נוזלית שכזאת.

הדיבור היה איטי, הליכה מרחפת.

אני לא זוכרת איך הגעתי לעבודה, וזה הכי הדאיג אותי כי אני באמת נהגת זהירה. לא זוכרת את הדרך.

התחלתי להבין שמשהו לא בסדר אתי כשהתחיל התקף האפצ'י!

כשאני מתחילה להתעטש אני לא מצליחה להפסיק - וזה כל כך מעייף.

והאפצ'י שלי הוא לא קטן שקט וחמוד, אני פשוט צורחת אתו!

אני גם לא יכולה לשבת ולהתעטש - אני חייבת לעמוד לרקוע ברגל ואז להתעטש - ממש דרמתית אני לפעמים!

אני יודעת שזה נקרא קצת מצחיק - גם אני צוחקת עכשיו, אבל אחרי התקף התעטשות אני מותשת. העניים דומעות ,האיפור נמרח ( והתאפרתי ממש יפה היום ), האף נוזל מיימי - לא משהו צמיגי ( בהתקפים קשים - האף גם מדמם) ואת כל זה מלווים כאבי ראש איומים.

כל זה לא כל כך נורא, אם אין אף אחד בסביבה שרואה אותי מקפצת וצורחת על האפצ'י.

ודווקא היום...דווקא היום היה  לי שותף ל"חוויה".

ואותו האיש הוא נותן שרות בעבודה. אני לא סובלת אותו והוא לא סובל אותי מהפגישה הראשונה.

כשהתחיל ההתקף הוא פשוט התגלגל מצחוק , גם אני צחקתי ועוד הצלחתי להוציא משפט בין לבין: "דיי( הפסקה של שתי אפצ'י) זה  ל(אפצ'י)א  מ..( האפצי' נתקע) צחיק!"   

אבל כשזה החמיר והתחלתי לבכות ( מזה פאדיחה..) הבחור לא ידע מה לעשות עם עצמו!!

ביקש סליחה שצחק, הביא לי מיים, הושיב אותי, ביקש שאגיד לו מה לעשות!!

ואני... מה יש לי להגיד חוץ מ..אפצי'!

וההתקף כמו שהתחיל כך נגמר, אין לי הסבר לזה.

איש השרות התקשר לפני שעה לשאול אותי מה נשמע, זה חימם לי את הלב.

יכול להיות שמחר נתווכח ולא נסכים עם כלום - אבל בפנים הוא ממש איש טוב.

לא נראה לי שהוא קורא את זה, אבל בכל זאת רוצה לומר לו תודה.