לפעמים יש לי תחושה שהחיים שלי מתנהלים בשני מסלולים.

האחד- שמתכננת לפרטי פרטים.

השני - מישהו למעלה מזיז לי כמה חוטים.

אתמול, דווקא ביום הנישואים -היה אחד הימים האלו.

קמתי בבוקר עם תחושה נפלאה, כולי חייכנית וקופצנית, מלאת אנרגיה.

שום דבר לא הכעיר לי את מצב הרוח - לא התנועה הסואנת, לא הנהגים העצבנים ואפילו לא הפלאפון שצילצל בלי הפסקה.

הייתי רק אני והשיר שהיקר שם לי בתוך הדיסק :

"כל מה שתרצי מה שתבקשי

בכל כוחי אעשה בשבילך

שבוי בקיסמך רק תלחשי

 כל מה שתרצי אעשה בשבילך...

 לילה עייפים את מתעקשת יוצאים,

 את מתלבשת איך את עושה את זה

איך זה פתאום הישלת מעלייך את תלאות היום

אם ילדי שרק עכשיו נרדמו

אשה עובדת שרק לא יפטרו

אני גמור ממרדף החיים

 לך יש זמן לעסוק בכשפים.

כל מה שתרצי….

שערך המבושם בקוקוס משכר

 מטה מיומן שפתיים מצייר

 רוח אביב על גופך עכשיו

וכמו פעם אלייך שב

כמו אז בבית ההורים

חיוך ענקי במלוא הפנים

חוצה דרכים חוצה שנים

 רוצה לעוף בין עננים

 אני מחזיק בך ואני רוצה

לא משנה לי היכן נמצא"

הרגשתי כל כך טוב, כל כך מאושרת, כל כך שמחה במתנה הנפלאה- החיים.

בדרך לעבודה קיבלתי לעצמי החלטה - לקצר את היום בעבודה, להספיק לקנות מתנה ואפילו לפנק את עצמי במנוחת צהריים (איזה כיף זה לישון צהריים...)

בעבודה - הכל זרם פיקס!

ב-14:00 התחלתי לסגור את המשרד,כבתי את המחשב, את המזגן וממש לכיוון הדלת- הטלפון מצלצל.

אני מהססת- לא רוצה לענות...אבל מוסר העבודה שטבוע בי הרים את השפורפרת (טעות).

נציג ממשרד הדתות בדרך אלי - ביקור בבית העלמין לאישור תקציב ( ידעתם שיש תקציב גם לבית העלמין?!).

אני עם פה פעור, רק חסר שיצא לי ריר- לא מבינה מה רוצים ממני.

אני מסבירה לאדון מהעבר השני - שזה לא התחום שלי ( אני בתחום החי והצומח, הדומם שייך למישהו אחר!)

אבל אותו זה לא כל כך עיניין - מישהו צריך ללוות את האדון שיגיע, לבית העלמין!!

מרימה טלפון בהול, למישהו שמבין יותר ממני בענייני קברים.

מקבלת תשובה מעצבנת של:"אהה רמה, זה פרח לי מהראש...לכי איתו ותדאגי שלפחות יאשר את התקציב לשירותים!".

 איזו עצבנית הייתי...שונאת לעבוד ככה!,רגילה להיכנס למים עמוקים ודיי מצליחה לא לטבוע.אבל לא ככה!

חוץ מזה היום זה יום הנישואים שלי- ודבר האחרון שבא לי לעשות זה ללכת לבית העלמין!.

אין לי אמונות תפלות, באמת שלא!- אבל תודו שזו לא התחלה ממש מוצלחת..

מגיע בחור דתי, שהבין שאני זו המלווה אותו - מרים רק גבה.

הרמת הגבה הזאת - זה כל כך מתנשא, הביטחון שלי באותו הרגע נמוך יותר מים המלח!

גם לא מתמצאת בחומר וגם הרמת הגבה הזאת - דיי תיסכלו אותי.

אבל ההצגה חייבת להימשך...

קבענו שניפגש בבית העלמין, לא רוצה לנסוע איתו, הייתי צריכה את העשר דק' נסיעה בשביל לאסוף את עצמי.

הגעתי לפניו, מוכנה ל"קרב".

והאיש רק פצח את פיו - ישר נחת עליי הרוגע.

איזה קול מדהים!, אני לא זוכרת אפילו איך נראה הייתי מהופנטת מהשפתיים שלו.

ושפה עברית כל כך עשירה - שפת אבשלום קור כזאת.

ובכלל- איש נעים הליכות.

רק חבל שהשאלות ששאל ממש לא נעימות,שאלות כמו: כמה נפטרים בשנה, כמה קבורות בלילה והאם לדעתי זה מצדיק הקמת שירותים המצריך בור ספיגה מערכת ביוב...( דחילק!! - היום יום נישואים שלי לא רוצה לדבר על בור ספיגה!!)

אבל את המחשבות שומרת לעצמי.

אחרי ששמעתי את הקול המדהים שלו, הבטחון חזר למימדיו הרגילים.

בצורה שקולה ומקצועית מסרתי לו את הנתונים.

לא הלאה אתכם בפרטים - בשורה התחתונה, הוא ימליץ על שירותים. 

ממש יופי לי- זה עשה אותי "ממש מאושרת"...