הפוסט הראשון בתחילת כל חודש תמיד גורם לי תחושה מוזרה.

דף חלק - הזדמוניות,חוויות  חדשות.

מצד שני - נוח היה לי עם העכבר לגלגל את הפוסטים אחורה, להיזכר ולנתח את האירועים שקרו לי יום או שבוע לפני, וביום לא מוצלח להיצמד לפוסט שלי או שלכם שעשה לי טוב בפנים. 

אולי טוב שכך,כי יש תמיד את הפוסט שגורם צביטה בנשמה ואולי ראוי לו שיעבור לארכיון.

גם אני רוצה דף חלק במוח או בלב!!

לדעת להרפות מדברים, לשים אותם איפשהו בארכיון במוח,שיעלו אבק!

אני במצב רוח מוזר הבוקר, סוחבת אתי עוד כמה דברים מציקים מיום האתמול שראוי להם שישארו ביום הקודם ושלא יסחבו אתי כמו קרציות דביקות וכואבות לחודש החדש.

קבלתי החלטה, שאולי תקרא לכם מפגרת,אבל תודו!- אף פעם לא הצהרתי שאני חכמה!.

וההחלטה היא כזאת: לא משנה כמה איכסה לי ביום הראשון של תחילת חודש אני מאמצת לי את הדף החלק!

הפוסט הראשון בתחילת כל חודש יהיה חף מכל איכסה.

אז תמיד ביום כזה טרללי אני מחפשת בפנים במוח משהו שעשה לי טוב- מצאתי!!!

זה היה מזמן...- אבל לדף החלק של תחילת החודש זה תופס!( אלו החוקים שלי) 

רכיבה על אופניים - זוכרים את הפעם הראשונה שלמדתם לרכוב על אופניים?

אני זוכרת,אפילו שזה היה ממש מזמן- בגיל 24 .

אף פעם לא היו לי אופניים בתור ילדה (נשאיר את הילדות העגומה ליום אחר) זוג האופניים הראשונות שלי היה בגיל 24 - אופניים אדומות ,מבריקות עם סלסלת רשת מרובעת קדימה.

איזה יפות הן היו.

באותה תקופה היינו זוג צעיר,התגוררנו בקיבוץ כיסופים.היקר החליט  שהגיע הזמן שאלמד לרכב,אבל אני מחתי ואמרתי לו שאין שום בעיה עם הרכיבות שלי!

בכל זאת לא היה מסופק (ועוד בשנה הראשונה!) והחליט ללמד אותי לרכב על אופניים.

איזה מסכן הוא היה , עד היום כשכואב לו הגב- הוא מאשים אותי!

תתארו לכם...

זוג "ילדים" מתבגרים - אני על האופניים משקשקת ומתווכחת איתו שישים לי גלגלי עזר והוא בתשובה אומר שמספיקות לו הפאדיחות של לסחוב אותי מאחורה!

אני מדוושת באיטיות והוא גורר אותי וצורח עליי להסתכל קדימה ( ממש חסר סבלנות הוא היה),אבל נורא אהבתי להסתכל על הדוושות המסתובבות.

למדתי מהר (הוא טוען שלא) , אני זוכרת את התחושה הנפלאה של הרכיבה לבד בשעת בוקר מוקדמת ( זו השעה שקבלתי את שעורי הרכיבה)אוויר נקי, רוח נעימה מכה בפנים - תחושה נפלאה .

אני רוכבת על השביל , תחושת עונג אמתי מציפה אותי - אבל השביל נגמר!!, ממולי הדשא ועצי הדקל- ועוד לא הגענו לשיעור של איך עוצרים!! 

מפעילה את האינסטינקט הטבעי שלי ומתחילה לבלום עם הרגלים, אני מאבדת את שיווי המשקל ועושה גילגולה ממש לא חיננית ישר לערוגה עמוקה ובוצית של עץ דקל!

אני שומעת מאחורה את הריצה והצחוק המתגלגל של היקר. הוא הגיע במהירות (בכל זאת השביל לא היה ממש ארוך..) ובמקום לשלוף אותי ישר מהערוגה הוא המשיך להתקפל לו מצחוק!

רק אחרי שהכרזתי בקול צוחק ובוכה שזה "לא מצחיק"!, הוא החליט לשלוף את רעייתו הטרייה מהערוגה!!

להיזכר בזה, תמיד גורם לי לצחוק ולהבין שגם אם אני בתוך הבוץ אני אמצא לי את הדרך לשמחה ולצחוק.

(ואיי ואיי, מאחרת בטירוף לעבודה אבל הולכת בהרגשה טובה ומשופרת!!)