היום הבן הגדול בא כל כך עצוב מביה"ס,בקול חנוק סיפר לי שאמא של אחד החברים נפטרה.

התגלגלה ביננו שיחה:

אמא...מה יקרה אם...

אם מה?

את יודעת...אם...אני לא יכול להגיד את המילה!

הכוונה, אם אני אפרוש כנפיים ואעוף לשמיים,הכוונה שלך מה יקרה אם אמות?

כן...(התחיל לבכות)

תקשיב ילד! ( נגבתי לו את הדמעות,כל כך הרבה עצב בעניים כאלו יפות!), אין לי שום כוונה לעזוב את העולם מוקדם,אני מתכוונת להיות קשישה בת 100 ולהציק לך עד יומי האחרון!

את מבטיחה?

לא

למה את לא יכולה להבטיח?!

או..בחייך!,אתה ילד גדול,איך אני יכולה להבטיח כזה דבר?, רוצה שאשקר?

אמא...(פה כברבכי קורע לב!, הגוש הכואב שהצטבר לי בגרון עוד שניה השתחרר),אני רוצה להגיד לך משהו.

תבטחי שלא תכעסי,שלא תהיי עצובה.

מבטיחה

זוכרת שלא רצית לקנות לי "סוני"?, באותו יום קיללתי אותך בלב,שהלוואי שתמותי - אני מצטער,אני לא רוצה שתמותי לי,אני אוהב אותך את האמא הכי טובה בעולם.

חיבקתי אותו חזק,נערתי אותו ובקול חנוק אמרתי שסולחת לו, שיודעת שזה בא רק מכעס- ושהכי אוהבת אותו ביקום, ושעכשיו יש לי כוונה רצינית לחיות לפחות עד 120.

הבן נרגע,אבל הוא מדאיג אותי.הוא לא מפסיק לקרקר סבבי, מכין לי קפה אפילו שלא מבקשת,שטף כלים,כל כמה זמן  נותן נשיקה, נוגע...

אני עוד לא אומרת כלום, אבל מרגישה שהוא בחרדה.

אבל מה אני יכולה לעשות?!

ועכשיו נזכרת שבכלל לא ענתי לו על השאלה, מה יקרה אם...