אין לכם לפעמים הרגשה שמישהו למעלה או איזו ישות בלתי נראית עורכת בכם ניסוי לבדיקת  יכולת הסבלנות שיש לכם?

נראה לי שאתמול "נבחרתי" להיות במדגם המייצג.

נושא המחקר: "תוך כמה זמן נביא את רמה למצב של התבכיינות ורחמים עצמיים"

במשפחה הרי אני ידועה כבכיינית, שימו לי את הסרט "מלך האריות" בקטע שאבא של מופסה מת- ישר דומעת כאילו קיבלתי הודעה שאיזה קרוב משפחה עני הביא את נשמתו לבורא.

בעבודה אני יותר חזקה - מתבכיינת רק אם מבקשים ממני להישאר עוד שעה.

אני סתם מקצינה, אין לי בעיה לעבוד שעות על גבי שעות, אני כבר אמרתי למעסיקים שלי ,שכשהם בחרו בי הם  זכו במבצע 1+1  ולא רק בגלל עודף המשקל.

אתמול לא התאים לי להישאר, רציתי להגיע הבייתה ורק לחבק את היקר, הגעגועים אליו היו כבר בגבול הכואב.

אבל ל"עושי המחקר" היתה תוכנית אחרת לגמרי:

הם פשוט היו צריכים לבדוק מה קורה אתי אחרי שתיים עשרה שעות עבודה שהמזון היחיד שנכנס לפי זה המון קפה וסיגריות ( חוץ מפיתה עם קציצות בתיות מזה טעימות!- תודה לך אחותי!)

לשתיים עשרה שעות האלה , להוסיף שני טרדנים הנועדו לבדוק את יכולת הסבלנות שלי וכמה זמן לוקח לי לעורר את כל הגנים המרוקאים הרדומים.

איכ(ס)שהו הצלחתי לעבור את היום הזה בלי תקלות רציניות רק עם עייפות גדולה וגאזים בבטן (אחותי- שמת בקציצות חומוס?!)

בדרך חזרה הבייתה העייפות התחילה להתפוגג, רק המחשבה על הבית הטעינה אותי שוב.

אבל נראה  שיש לי בעיות רציניות עם ה"מצבר" , כי נזכרתי שלא עשיתי קניות והדבר היחדי שיש למריחה במקרר זה הג'ל אלוורה שנשאר שם עוד מהקייץ.

מבואסת, מצאתי חניה במרחק חצי קילומטר מהסופר ( אם באותו רגע היתה עוברת מונית הייתי מבקשת שתיקח אותי עד הכניסה!- כל כך עייפה הייתי)

את הקניות ערכתי בצ'יק אפילו התור בקופה היה קצר, אבל פה ה"מדענים" התערבו שוב..

דווקא בתור שלי, דווקא אצלי נגמר לקופאית הנייר!!!!!  

 הייתי על סף בכי, בא לי להניח את כל הקניות ופשוט ללכת הבייתה, מקסימום מחר אני אמרח להם ג'ל אלוורה על הכריכים - זה לא יכול להזיק, רשום שזה מאה אחוז טבעי! .

חכיתי בסבלנות (כאילו היתה לי ברירה) רק נעצתי בקופאית מבטים קוטלים, אני יודעת שהיא לא אשמה אבל זה מרגיז.

עם העגלה יוצאת לכיוון האוטו, בכניסה לסופר שורה של אנשים עומדים, לא הבנתי למה...כשהתקרבתי ראיתי את הגשם.

גשם לא רציני, איזה פחדנים האנשים.

הדקתי את המעיל ובאומץ רצתי (עאלק רצתי..אני לא יודעת לרוץ ואם כבר רצה זה נראה ממש מגוחך) לכיוון הרכב.

עד שהגעתי הייתי כולי רטובה - ולא היה בזה טיפה של עונג!

רטובה וקפואה נכנסתי לאוטו, הדלקתי את המזגן בשביל לקבל רוח קרה ישר על הפרצוף!

פה כבר ממש בכיתי, כמו ילדה קטנה ומפגרת - אבל היה לי כל כך קר והייתי פשוט מותשת.

בוכה לצלילי המוזיקה של להקת כוורת (נורא קשה לבכות עם מוזיקה כזו!) הגעתי הבייתה.

רק בגלל החיבוק וקבלת הפנים החמה של היקר- אני סולחת ל"מדענים" על היום המחורבש הזה.

(ואת הישות הבלתי נראית, פעם הבאה שאתם צריכים "מדגם"- אתם לא יכולים להכניס אותי למדגם של אלה שמרווחים הלוטו?!)