השבוע הייתי בקונצרט קלאסי.

אתם יודעים..בטוהבן, מוצארט וכל הזלי"ם הגדולים ,סליחה ששכחתי את שמם.

לא הייתי יוצאת מפתח הבית - אם זה לא היה חינם.

ובכלל לא הייתי הולכת - אם הבן שלי לא ניגן שם!

הייתי רוצה לכתוב משהו כמו...המוזיקה חדרה לעמקי לנשמתי, ריחפתי לעולמות קסומים איתה.

לצערי,זה לא נגע בי.

אחרי שעה התחלתי לזוז בכיסא באי נוחות, מה גם שהשלפוחית הייתה מפוצצת...וזה הציק!!

שבוע לפני הבן הגדול מודיע ששמורה למשפחה שלנו שורה.

רק שהוא לא אמר כמה כסאות יש בשורה- זניח..

ואני ,כמו כל אמא גאה, מזמינה את כל המשפחה והחברים הקרובים - והם הגיעו בנוכחות מלאה :זקנים ,נשים וטף!

והבן שכח לעדכן אותי שגם הוא הזמין חצי כיתה..

מהר מאוד התברר שהשורה קצרה מידי למשפחה המורחבת שלי.

אבל היה עוד מקום בשורות אחרות - בזכותנו האולם היה מלא עד אפס מקום.

קיבלנו תוכניה מנייר (לא מושקעת !) , כל כך נעים ומרגש לראות את השם של הבן שם..  

לראות את הילדים מנגנים- יש בזה משהו עם עוצמה גדולה,אני לא מוצאת את המילים הנכונות לתאר את האווירה.

לראות את החיוך הענק והגאה של ההורים.

לראות את הילדים מנגנים ברצינות גדולה,ובאומץ מול כל הקהל הרחב - אי אפשר שלא לאהוב ולהעריץ אותם!

כל כך חיכתי שהבן יעלה לבמה..

כשהבן עלה - הלב פירפר ולחשתי בני לבין עצמי רק מילה אחת: "תודה".

אין לי מושג למי הפנתי את התודה...תודה לבורא עולם על שהעניק לי את הזכות להיות אמא לבן המדהים הזה, תודה לבן הגדול שלי שבזכותו אני נקראת אמא.

כל כך מרגש היה לראות את הבן לבדו על הבמה עם הגיטרה -הוא ניגן מדהים(חסר לו שלא!- 400 שקל בחודש), בטח תגידו שאני משוחדת- מה איכפת לי!

היה שקט מוחלט כשהוא ניגן, יש לו נוכחות ליפה שלי!!

הוא כל כך התרגש לפני,והמורה המליץ שיחשוב על מי שהוא אוהב הכי הרבה כשהוא מנגן - ועל מי הוא אמר שיחשוב? - עליי, עליי , עליי - לא להתפוצץ מגאווה?! 

הוא ניגן שתי יצירות ברצף (לא זוכרת את שמם, אשאל אותו כאשר יתעורר ואעדכן..לאחד היצירות היה שם שמזכיר מרפאת שינים .."דנטה"..משהו..)

המחיאות הכפיים שקיבל - פירגון כזה ענק. ( משפחה אהובה וחברים מדהימים שלי - תודה, אני לא שוכחת..)

אחרי שהוא ירד - הקונצרט המשיך לפי התוכניה.

אני יודעת שאני לא הוגנת, אבל אני הייתי מלאה בהתרגשות שלי ולא ממש עניין אותי המשך הקונצרט, או יותר נכון, פיתחתי אי נוחות וחוסר סבלנות!

דיי- רחמנות עליי, לא גדלתי על ברכי מוצארט..אין לי אוזן מוזקלית ( הכשרון המוזקלי בא מהצד של היקר)..הצילו.

אבל אני מנומסת, אז הקשבתי וכל כך רצתי להתחבר, נאדה..

היה קטע נוסף מעניין - ילדה יפייפיה בלונדה קטנטונת עם שמלה לבנה-פשוט מלאך.

היא ניגנה בקלרינט, היה בה משהו מהפנט.

היא ניגנה בשקט וכל פעם בלי שום הכנה, הנגינה הייתה עולה לטונים גבוהים - היא הבהילה אותי!

באותו שלב הייתי כבר סחוטה, ודבר אחד העסיק אותי, איך אני מצליחה להתאפק ולא להטיל את מימיי מהנגינה המפחידה של הילדה!.

דבר אחד העכיר את האווירה...היקר שלי, לפעמים בא לי לתלוש לו שערה שערה ואני לא אגיד איפה!

הוא הצליח להגיע , כשאנחנו כבר היינו ברכב בחזרה הבייתה.

הוא אלוף בלפספס קטעים יפים בגידול הבנים.

הוא לא אשם, אני יודעת,היה תקוע באיזה פקק.

אבל לראות את המבט המאוכזב והעצוב של הילד, אוף זה הכי קורע.

היקר הרגיש רע עם זה, ואני כמו כל רעיה טובה חיזקתי לו את ההרגשה!!

כשהגענו הביתה, הוא ביקש מהבן שינגן בשבילו שוב.

הבן ניגן.

ואני- תאמינו לי, רחמנות עליי!!