אני יודעת שזה לא תקין, שזה לא יפה ולא מנומס - אבל אחד הדברים שהכי מצחיקים אותי, שגורמים לי להתגלגל מצחוק זה אנשים שמועדים ומתפזרים על המדרכה.

או איזה גיגולה לא חיננית ממדרגות.

או נפילות גסות וקשות על התחת.

אני מודה ומתוודה, אני קצת שלומפרית(בלשון המעטה) והיו לי כמה נפילות ראווה אבל זה כלום לעומת חברה אחת טובה.

היא פשוט אלופה בנפילות מצחיקות

לדעתה זה בכלל לא מצחיק...במיוחד כשהיא שטוחה על המדרכה ואני מולה צוחקת בקול במקום להושיט עזרה.

זה לא בגלל שאני רעה...יודעים מה, תשפטו בעצמכם אם זה מצחיק או לא:

לפני כמה שנים לקחנו את הילדים שלנו לטרמפולינה, נכנסנו איתם כי הם היו עוד קטנים.

בהתחלה קיפצנו עם הילדים הרכים שלנו, אך מהר מאוד איבדנו עיניין וכל אחת תפסה לה טרמפולינה משלה.

קיפצנו לנו להנאתנו ולהנאת בעל הטרמפולינה ( הוא היה מאוד נדיב, אפילו שהזמן שלנו עבר הוא הרשה לנו להמשיך לקפץ -  חביב מיצידו)

והחברה הזו, היא אתלטית מלידה, תמיד בשיעורי הספורט כשאני הייתי עוד בהקפה הראשונה כולי סמוקה ומתנשפת היא הייתה פוגשת אותי כבר בסיבוב השני.

ועל הטרמפולינה היא החלה לעשות תרגילי ראווה - ממש אקרובטית בקרקס (שוויצרית!)

ואני...מבאס להודות, קיפצתי רק מעלה מטה, ומידיי פעם התפרעתי ושילבתי פיסוק קטנטן.

לא יודעת איך היא עשתה את זה, אחרי קפיצה מרהיבה של פישוק רגליים וידיים וציצי בגובה השמיים - היא פשוט נחתה בצורה לא אלגנטית  על פסי העץ המפרידים בין הטרמפולינות.

הפסים האלה היו מרופדים.

לטענתה-לא מספיק.

כל כך כאב לה העכוז...בגללה אכלנו אחר כך גלידה בעמידה!.

והשבוע..(אני לא מפסיקה לצחוק מול המסך!) שתינו קפה ביחד היה נחמד, ביציאה מהקניון אנחנו עדיין מפטפטות . ואני תוך כדי דיבור אני מנסה לשלוף את המפתחות של הרכב,כל כך הרבה צררות של מפתחות יש לי בתיק - שימו לי אזיקים ואני יכולה להיות סוהרת או...

תוך כדי פישפוש בתיק ופיטפוט, אני שמה לב שאין מענה מצד החברה אני מסובבת את הראש ורואה אותה מרוחה על ריצפת הקניון!

ואפילו לא שמעתי שהיא מעדה..

נבהלתי (לשניה קצרה), אבל כשראיתי את המבט ההמום והמופתע שלה לא יכולתי שלא לצחוק.

לא צורת הנחיתה היא שגילגלה אותי מצחוק,שגם היא מצחיקה בפני עצמה, אלא המבע הנעלב והמפודח שהיה דבוק לה על הפרצוף!

אני יודעת שהייתי צריכה לעזור לחברה כואבת ומפודחת, אפילו נשכתי את השפה בכדי לבלום את הצחוק..

אבל לא יכולתי...ברווח של השפתיים התחילו לצאת קולות מוזרים, העיניים דומעות.

והחברה המקסימה שלי, שמכירה אותי עוד מגן עליזה, נתנה לי את האישור לשחרר את השפתיים.

היא אמרה לי משהו כמו: "תצחקי יא חריאטרית, תצחקי..."

עזרתי לה לאסוף את עצמה מהריצפה ובהליכה צולעת שלה וגם שלי - בשביל ההזדהות, שלא תרגיש צולעת לבד יצאנו מהקניון.

יום מלא צחוק ואהבה לכם!!