אתם מכירים את הימים שעולה לכם בראש המחשבה: " למה יצאתי בכלל מהבית"..

היום היה לי יום כזה לא מוצלח.

זה התחיל בבוקר בקיטור מרגיז של הבנים, הם החליטו שהיום בביה"ס זה סתם יום, לא חייב ללכת, לגדול יש יום ספורט ולקטן מסיבת פסח בכיתה.

אני בנועם וברגיעה אמרתי להם משהו כמו: "יאללה יאללה תוך עשר דק' אתם למטה"!

הם החליטו לאמץ את הפרצוף החמוץ והלא מרוצה שלהם - לא מתרגשת מזה.

גם אני קמתי היום קצת על רגל שמאל - הבעל היקר נמצא בצפון, מטייל לו!!

כל כמה חודשים, צה"ל מחליט לצ'פר אותם באיזה טיול/גיבוש קטן - וזה לא כולל בנות זוג.

מה שצה"ל עוד לא קולט, זה שהוא צריך לצ'פר אותנו,על שאנחנו מחזיקות מעמד ומוכנות לסבול את הדרישות המוגזמות שלו.

ממזמן אמרתי לבעלי ( אני סתם קנאית מגעילה היום - לא מתחשק  לקרוא לו יקר), שלפעמים אני מרגישה כמו אם חד הורית בלי תנאים.

לא קל לי, אני יודעת שהוא לא אשם, אלה הדרישות  העבודה וכל הבלה בלה בלה אבל אחרי יום מגעיל כמו היום קצת קשה לי לגלות סימפטיה.

אחרי שלקחתי את הבנים לבית הספר ( לפני כן חיפשנו בשני חנויות בקבוק מיץ תירוש קטן לבן) נסעתי לעבודה באי חשק, חוסר אנרגיה.

זה לא קורה לי בדרך כלל- אני מאוד נהינת ממה שעושה.

שקלתי לעשות אחורה פנה, לפנק את עצמי ביום חופשי ולהצתמח(יש מילה כזו?) מול המסך.

המשכתי לכיוון העבודה - טעות.

אחרי עשר דקות דקות נסיעה, הרכב התחיל להשמיע צילצולים מוזרים, הגברתי את הוולאיום בוחרת להתעלם מהרעשים.

נראה לי שהרכב נעלב מחוסר ההתיחסות וההתעלמות שהפגנתי כלפיו ובשביל להרגיז התחיל גם להנפיח ריחות פלסטיק שרוף.

האמת..שיקשקתי,בדמיון כבר ראיתי את הרכב מתפוצץ  ואותי מפוזרת בשדות.

איך רבע שעה של נסיעה יכולה להראות כנצח...הגעתי לעבודה עייפה מפחד ומתח, החנתי את הרכב ותפסתי ממנו מרחק - אם הוא יחליט להתפוצץ עכשיו,אין לי בעיה עם זה.

הוא לא התפוצץ.

דבר ראשון שעשיתי, זה להתקשר לביטוח ולהזמין גרר, רק השבוע חידשתי את הביטוח דרך הטלפון, אבל פרח מזכרוני פרט קטן כמו לקחת את הביטוח עצמו!!

חוסר אחריות, אני יודעת.

במקביל התקשרתי לבעל המאושר והמצחקק הנמצא בצפון - הפריע לי שהוא מבסוט.

בקול דרמתי, דיווחתי לו על התקרית ועל זה שכמעט היה זוכה להיות אלמן לפניי - אני מגעילה, אני יודעת.

הוא ביקש ממני, שאחד החברים לעבודה יציץ על הרכב לפני שאני מזמינה גרר בשבוע הראשון של הביטוח.

הוא עיצבן אותי.

מה זה להציץ?! , גם אני יכולה להציץ..אפילו לעשות לו "קוקו" אם צריך!, אבל הקשבתי לו , שזה מרגיזבפני עצמו.

אחד החברים עשה סיבוב עם הרכב ( לפני שהוא עלה לרכב אמרתי לו תודה ואם במקרה הוא יתפוצץ..אני מבקשת כבר סליחה, היא ציחקק עם קרטוב בהלה) - לא היו לו שום רעשים או ריח של פלסטיק שרוף, הוא רק תקע בי מבט שאומר הכל : נו..אישה!!

נרגעתי, תכננתי המון סידורים להיום ולא התאים לי להיות מושבתת.

אני רק מתיישבת על הכיסא עם קפה טוב וקרואסון שאני "בונה" עליו משבע וחצי בבוקר , הפלאפון מצלצל - המורה של הבן הגדול מתקשרת: עומרי קיבל מכה ביד  מכדור רגל, אין אחות בבית הספר היום, שאני אבוא לקחת אותו.

זה מלחיץ..אני לא טיפוס היסטרי, ממש לא - אבל טלפון מבית הספר תמיד גורם לי פירפורים.

דברתי עם הבן בטלפון - והמקסים הזה עוד מרגיע אותי!, הוא אמר לי : אל תדאגי אמא, נראה לי ששברתי את היד,היד השמיעה רעש של קווץ' כשקיבלתי את המכה,תסעי לאט תשמרי על עצמך"..

תסעי לאט..הוא מתחיל להישמע כמו היקר. לא יודעת , אבל המשפט הזה גרם לי לגוש בגרון.

במזכירות של ביה"ס חיכה לי הבן עם פנים אדומות מכאב. בדרך למיון הוא דיווח לי בגאווה שהוא כל כך רצה לבכות  אבל הוא הצליח להתאפק.

זה עשה לי רע בנשמה - מאיפה הוא למד שבכי זה חולשה? ולמה הגאווה המטומטמת הזו?

אמרתי לו שהוא יכול לבכות חופשי עכשיו, הוא רק נעץ בי מבט ואמר: "נראה לך?!.."

אחרי המתנה מורטת עצבים במיון ואחרי שכמעט נגמר כל ה"אגוזי" במכונה הגיע התור שלנו.

הקווץ' שהוא הרגיש זה שבר בשורש כף היד, הוא עם גבס עכשיוו.

יום נאחסי לאללה, אבל תודה תודה תודה שזה לא יותר גרוע.

כדברי ידידתי סקרלט אוהרה: "מחר יום חדש"...