איך בא לי להיות אפיקומן...

תחשבו על זה: חתיכת המצה היבשה והשבורה הזו זוכה שיקרקרו סביבה , מצליחה לגייס צוות חיפוש, והיא עוד זוכה לקריאות צהלה כשמוצאים אותה!

אז החלטתי - אני רוצה להיות אפיקומן!

אז נכון שאני לא דומה למצה (יותר בכיוון של פיתה,לאפה) ואני לא יבשה (רטוב זה טוב-לא?) ואני לא שבורה - אבל יש לי כמה סדקים,חריצים,סריטות.

 אני עייפה- עייפה בנשמה.

הפערים גדולים מידיי- אני פוחדת.

הוא רדום - נמאס לי להיות על תקן השעון המעורר, להזכיר לו : "היי אנחנו פה,המשפחה שלך!"

נמאס לי מהפסיביות שלו, שהוא סומך עליי שהדברים יתנהלו - קיבינמט איתו!,זה מעייף.

הכי מתחשק לי עכשיו זה לקחת כמה דברים - ופשוט לברוח לכמה ימים, שהוא יסתדר לבד,שיעריך ...אוףףף,חשבתי שנגמרו לי הדמעות.

משהו התחרבש לנו לאללה..הכל בגללי,נמאס לי לוותר,להבליג.

מה סה"כ אני רוצה?! - קצת התייחסות,שישאל שאלה פשוטה כמו: איך עבר עלייך היום אישתי (פעם זה היה),שיגלה עיניין במה שאני עושה,שיהיה שותף-הגזמתי בדרישות?

אתמול היה לנו וויכוח סוער,לא תאמינו על מה..עליכם,על ישרא.

האתר שלי פתוח למשפחה,הוא לא מוסתר- עצוב לי, אפילו לא מעניין אותו על מה אני כותבת,הוא לא נכנס - לא מעניינים אותו השטויות שאני כותבת.

והשטויות האלה- אלה החווית היומיומיות שלי, אומנם הן לא מסעירות אבל הן שלי,חלק ממני.

אתם יודעים איך עבר עליי היום - יותר משהוא יודע!

אם הבנזוג שלכם היה כותב - זה לא היה מעניין אותכם על מה הוא כותב?!

והכי כואב לי לפעמים, שאת מנת האהבה, הסימפטיה והחום - אני מקבלת מפה (אתם לא יודעים כמה אני מודה לכם על זה ) כי בזמן האחרון יש לי חסך מאלה בחיים האמיתיים.

אני מרגישה מאוד לא תקין,מאוד בודד - להיות מוזנת מאהבה וירטואלית.

  הוא טוען שאני יותר מידיי על המחשב,שהשתנתי.

בטח השתנתי,לטובה- אני מרגישה יותר חזקה ונראה לי שזה לא מתאים לו!

אני כבר לא מתקשרת לשאול מתי הוא מגיע,לא מחכה ,לא מצפה לבואו - כבר לא מקרקרת סביבו.

עכשיו שהוא יקרקר סביבי!!

כמה איכסה ומרירות יוצאים ממני -אני מתנצלת.

בעצם אני לא מתנצלת,נמאס לי להתנצל,לעגל פינות,לבלוע צפרדעים- דיי, אני רוצה יותר.

נראה לי שעשיתי לו פה עוול- הוא לא אדם רע,בתקופות קשות הוא הראשון שיהיה לצידי,אבל אני לא צריכה אותו רק ברע אני צריכה אותו ביום יום.

הוקל לי לשחרר את הקיטור בכתיבה,לא בטוח שאשאיר את הפוסט,הוא קשה לי מידיי.