קולולו - תתחילו לזרוק סוכריות על המסך הבן היום עלה לתורה!!

להגיד שהכל הלך חלק ופיקס - אני אהיה בלופרית אמיתית.

כמה קריזה הייתה לפני...

יום לפני הארוע הגדול - אני נכנסת לאדישות שמדהימה אפילו אותי!!

שום דבר לא מוכן ואני עוד מוצאת לי זמן לשנת צהרים קלילה ( שלוש שעות!).

אני מתעוררת משנת היופי שלי ( עאלק יופי..קוביות על הפרצוף וגבות מפוזרות - אני חושבת שנרדמתי על השלט.) למטח טלפונים:

נו..נתת תזכורת לאחים?

נו..הבאת את העוגות?

נו..הכנת את הבגדים?

לכל השאלות המציקות האלה הייתה לי תשובה מתוחכמת ומוכנה מראש: "לא!"

הצליחו להלחיץ אותי! , ובשביל להירגע לקחתי עוד הפסקה עם קפה וסיגריה.

השאטני התפוגג עם הקפה- שטפתי פנים, סירקתי את הגבות אבל  קוביות הוופלה בפרצוף התעקשו להישאר.

אני נוסעת להביא את העוגיות - בדרך אני עורכת מדגם טעימה, עוגיות הבוטנים לא משהו..

 מרימה טלפון לשתי חברות טובות והאחות הגדולה כבר בדרך אליי.- בשלב הזה אני לחוצה כמו טמפון לא ביום מחזור.

והחבורה העליזה הזו בבית שלי - מתחילה להעביד אותי!

לכי תתקשרי...

לכי תגהצי..

לכי תכיני נס קפה לכולם!!!

תודה לכן חברות מקסימות ולאחותי היפה .

ביום הארוע:

בשש בבוקר כל המשפחה ערה, יש התרגשות נעימה בבית. 

כולם לובשים את הבגדים שהכינותי מראש מבעוד מועד ( בלי שום קשר: כל פעם שנגמר גליל נייר טואלט אני נזכרת בבתיה עוזיאל!)

איזו משפחה יפה...תענוג היה לראות את כולם חגיגיים. אם להשויץ טיפטיפונת גם אני הייתי חתיכה ( נו טוב, כמה חתיכות) מהממת.    

הגענו ראשונים לבית הכנסת - שמש של בית הכנסת קיבל אותנו בחיוך ענק ומילמול ברכות נעים.

העליה לתורה נקבעה לשעה 7:30 .

בשבע שלושים ושתיים - אף אחד עוד לא הגיע!!המשפחה נטשה אותי...

בשבע שלושים וחמש - אני רואה את אחת האחיות באופק  - היא אישה!!,אני צריכה מיניין!  

שבע שלושים ותשע - מתקשר אחד הדודים לשאול לשם בית הכנסת - איזה שאלה זו...לבית הכנסת קוראים "בית הכנסת!

ברבע לשמונה, נראה לי שהשמש כבר לא מלמל דברי ברכה, אבל באותו הזמן מגיעים כמעט כולם בבת אחת.

אני משחררת נשימה ...נוכחות כמעט מלאה של כל המשפחה, יש אקסטרא מניין- אפשר להתחיל!

הבן המתוק שלי..התרגש מאוד.

הוא פתאום נראה לי גדול כל כך - כאילו צמח לי ברגעים אלה מול העניים.

היקר היה קרוב אליו - גם אני רציתי להיות שם בספסל ליד התורה (היה מקום!)

היקר היה מצחיק...מכיוון שהוא לא כזה גדול בתורה הוא היה צריך עזרה עם התפילין והנחת הציצית ומידיי פעם היה זורק לי מבט של  "הצילו"..

כשהבן קרא את הפרשה שלו - היה שקט מוחלט ( השתקתי אותם) הוא קרא בקול שקט אבל ברור.

בדרך כלל לא חסרות לי מילים לתאר הרגשות או רגשות - אבל פה..ואוליי בגלל שהזכרון טרי, אני מתקשה וישר יוצאות לי דמעות ונזלת שקופה - קשה לכתוב ככה פוסט!.

על ההרגשה העילאית הזו - אכתוב פעם בנפרד.

כשהבן החזיק את הספר, מטח של סוכריות נחת עליו (ok - נראה לי שיהיה לו תסביך סוכריות ) .

חלק זרקו בתנופה מוגזמת ...ממש סקלו אותו בסוכריות! 

בן יקר שלי, הגעת למצוות

אני מצווה עליך רק דבר אחד: הייה מאושר!!