תביא את הכיסא!

רמה, לא צריך כיסא..

בטח שצריך!

 הסוס הראשון שעליתי עליו - היה בעזרת כיסא!

באמת..מה הם חשבו?, שאני אעשה אשפגאט באוויר רק בשביל להגיע לארכובה?!

ניסיתי לעלות על הסוס בקלילות של "בנות מקלאוד" , אבל זה לא כל כך הלך..הנפתי את עצמי כלפי מעלה - אבל הצלחתי רק לנתר כמו קנגרו צולע.

ואיך בכלל הגעתי לסוס הזה..מעשה שהיה וכך היה:

העבודה הראשונה שלי אחרי הצבא היתה "מדריכה בפינת החי"

כשאני נזכרת באותה תקופה אני חושבת לעצמי: או שהייתי מפגרת,או שפשוט הייתי אמיצה עם בציות של בת יענה!

הנסיון שלי בבעלי חיים הסתכם באוסף הידוע שלי - נמלים בגינה!

הידע הנרחב שלי כלל את הנתונים הבאים:אני יודעת שלתרנגול יש כרבולת ושהחלב בא מהפרה לפני שהוא מגיע למכולת ושלצב יש שריון ( איך הייתי המומה שלמדתי שהצב יוצא מביצה..) 

כל בעל חיים בעל ארבע רגליים או זוג כנפיים המשמיע קולות שלא מזכירים את שפת הקודש- עורר בי אימה,סלידה.

העבודה הזו דרשה נסיון בהדרכה ונסיון בבע"ח.

הדרכה-יש

ניסיון בבע"ח- -אין

התקבלתי לעבודה!

כבר ביום הראשון שהתחלתי לעבוד, הודיעו לי שאני צריכה גם להאכיל את כל היצורים הרעשניים והפרוותיים ששם.

קטן עליי- אני והארנבת ננשנש לנו חסה בכיף!!

הפגישה הראשונה שלי עם ידידיי החדשים - לא הייתה מוצלחת, אפשר לומר אפילו כישלון מוחץ!

את פניי קיבלה חבורת אווזים תוקפניים - הם התחילו לרדוף אחריי אני פרצתי בריצת מרתון מסביב לפינה בקריאות "הצילו" מבישות- איפה נילס הורלגסון כשצריך אותו!!

להציל את העלמה במצוקה, הגיע אביר(מנהל האורווה) על סוס לבן (סוס חום) - הוא אפילו לא ירד מהסוס להילחם בגבורה באווזים הוא החליט להתגלגל לו מצחוק ממרומי הסוס ובין גיהוקי הצחוק הצליח לומר רק "ברוכה הבאה" המשיך בדרכו ונטש אותי בגוב האווז- לא אבירי מצידו!!

החלטתי ששום אווז לא יצליח לקפל אותי והלכתי למלאכת האכלה.

התחלתי לחתוך סלט לשרקנים - חתכתי את הירקות דק דק , התלבטתי אם להוסיף להם גזר - זה יכול להרוס להם  את הטעם, לאותו הסלט היה חסר רק שמן זיית וזעתר(לא היה)!

באותו הרגע,מגיע מנהל החווה, הוא שמע על תקרית האווז ( האביר הזה לא ביזבז זמן, הוא דהר להעביר את הידיעה) ובא לדרוש לשלומי.

כשהוא ראה את הסלט המושקע שהכנתי- הוא שאל בצחוק מאופק, אם אני צריכה גם מיקסר להכין לשרקנים גרבר..

לקח לי כמה שניות טובות להבין שזו בכלל בדיחה.

לא נורא..השרקנים אכלו את כל הסלט, הם לא השאירו אפילו קוביה קטנה של פלפל! ( אח"כ למדתי שגם עם פלפל שלם הם עושים את אותה עבודה יסודית)

שאר האכלה,עברה ללא תקלות משמעותיות - כל סוס קיבל חב' חציר ארוזה , לתרנגולות עשיתי קוקולו עם התערובת ואת האווזים הענשתי!

הם קיבלו אחרונים אוכל - רק לחם ומים לחץ!

בסוף אותו יום, הייתי סחוטה - לרגע שקלתי אפילו לנטוש. לא הייתי מורגלת בבעלי חיים 

בעוד אני ממדה מעייפות ומהרהרת לעצמי אם זה יהיה מוזר אם אאמץ עכשיו את ההליכה על ארבע , כי הרגליים עוד שניה כבר לא ישאו אותי, מנהל הארווה הציע לי שיעור רכיבה.

עם כל העייפות שבי - הרעיון קסם לי!

לנוח על גב של סוס, עם הרוח הקלילה..לא נורא אם באותו הזמן האוויר עמד.

לכבוד השיעור הוצא בשבילי סוס יפיפה, זקן שקט ורגוע - אבל מזה מסריח....עוד לא הורגלתי בריחות הללו.

אני זוכרת קטע קצת מביך( לא הייתה לי מספיק מבוכה באותו היום!)   

לסוס הזה היו חמישה רגליים!! הייתי המומה...פעם ראשונה שראיתי לסוס.

כשהייתי על הסוס ( בעזרתו של הכיסא) ההרגשה הייתה נפלאה - הרגשתי גובהה,יפה, משוחררת..

אחרי הסבר קצר על צורת הישיבה, הנחת הרגליים בארכובות וכיוון הסוס לפי הרצועות הובלתי את הסוס ברחבה- המאנג'.

קלטתי את העניין מהר מאוד, מנהל האורווה ליווה אותי במבטי הערכה ( אחרי פרשת האווז - הייתי צריכה את זה).

המדריך נתן לי אישור ללחוץ קצת עם הרגליים על הסוס,להגביר מהירות.

"קצת" - הכל יחסי..

הסוס הגביר מהירות, הלב קיפץ מפחד והציצי קיפץ לו בהתפרעות - כמה שפחדתי..

המדריך צעק לי למשוך בעדינות אחורה את המושכות - הסוס נעצר, מזל שהביאו לי סוס קשיש..

כשירדתי מהסוס, הפעם ללא עזרת כיסא, היו לי כאבי מפסעת איומים..הייתי בטוחה שבחיים הרגליים לא יתישרו לי!!

אימצתי (מחוסר ברירה) לעצמי הליכה עארסית מקומית ובשארית כוחותיי חזרתי הבייתה.