למישהו יש שפכטל?

מישהו יכול לגרד אותי מהריצפה?

אבל בעדינות

לא להכאיב לפיטמה

איזה יום מנחוס...ידעתי שהוא יהיה כזה ברגע שהיא הופיעה בפתח המשרד,מנפנפת בשתיים וחצי התלתלים שלה ובחיוך חושף שיניים,כאילו מצאה איזה טרף עסיסי - שבמקרה הזה הוא אני.

ביני לבין עצמי אני קוראת לה "שואב טורבו" - איך שהיא יודעת לשאוב..

בביקור קצר היא מסוגלת לשאוב ממני את הצחוק,את החיוך את העליזות או כל דבר שמח אחר שנמצא בתוכי.

וכמעט תמיד אחרי שהיא הולכת,היא משאירה אותי לשטוף!

לשטוף את הפנים מהדמעות.

אני לא כזו חננה, אני יודעת להשיב, אני יודעת להעמיד (במקום) כשצריך.

אבל כשתוקפים אותי עם רוע - אני מתקפלת, זמן התגובה שלי איטי יותר.

פנים רעות מהפנטות אותי, מצמצמות לי את אוצר המילים עד כדי שתיקה.

היא תמיד זורקת את חיצי הרעל בנועם ובחביבות, כדרך אגב.

ואני, סתומה שכמותי, קולטת את מלוא  משמעות הארס רק אחרי שהיא הלכה ועוד נותנת לו מקום להתפשט..

כשהיא הולכת היא לא שוכחת לתת ניפנוף מטומטם ובכלל לא חינני בשיער המתולתל ערווה שלה - יש משהו בניפנוף הזה שמרגיז אותי.

איך שאני עצבנית עליי!!

מה ש"טוב " בי, זה שאני יכולה לחטוף קריזה על עצמי ואפילו להעניש אותי ,רק חסר שאני אצרח עלי ואעמיד אותי בפינה.

אני כועסת על שהיא מרשה לעצמה להציק לי

על ששתקתי

על שאני מייחסת חשיבות לטיפשות שלה ( אהבלה מדופלמת -לא אני,היא!!)

על שעברו כמה שעות טובות ואני עדיין מרגישה את ה"שואב" שלה.

על שהחריבה לי את היום.

בגללה

צרחתי על הילדים ללא כל הצדקה

בכיתי,רק בגלל שקיבלתי בומבה מהקצה של השולחן

העכבר לא עבד לי- לקח לי כמה שניות להבין שאני מזיזה את הפלאפון..

והכי נורא- שבגללה התקלקל לי דוד החשמל!!! ( בטוח שזה בגללה)

ואוו, טוב להוציא את הג'יפה...מתפנה מקום לקבל את הטוב.

אני צריכה רק לעבוד על עצמי - לא להסכים לאף אחד לרוקן/לשאוב אותי ככה.