"דיי,לא נכון"..

זה המשפט המורכב שהצלחתי להוציא אתמול, לאחר שאחות בית הספר הקפיצה לי שוב את הלב והודיעה שהבן החליט לתת הדרן לקראת סוף השנה: לפרצ'ק לו את האצבע מהשטתחות לא חיננית על ריצפת הכיתה.

רק לפני שבועיים הורדנו לו את הגבס..

כל הנסיעה הייתי עצבנית, עצבנית על הבן.

לא איכפת לי שיצחקו עליו,אבל  ממחר הילד הזה הולך לבית הספר עם קסדה,מגנים, שריון של אבירים.

אני אצייד אותו בשני בלוני חמצן  ואכניס אותו לתוך בלון ענקי!

הוא כל כך לא זהיר, בבית הכינוי שלו הוא "אופסי".

מפיל כוס או צלחת- בקריאת "אופס" אדישה.

על הדרך היד מתרוממת ברפלקס ומעיפה פלאפון דומם - אופס, הפלאפון דומם לעולמים..

שפאגט במקלחת - אחרי אחחח ארוך שלו, אנחנו אומרים את ה"אופס" במקומו.

שיא השיאים: לפני כשש שנים .

יום לפני ראש השנה, אני לוקחת את הבנים לגן שעשועים חדש שנפתח בעיר.

הם במתקנים ואני מנהלת שיחה עמוקה עם האמהות על עצירות ושילשולים אצל תינוקות. פתאום מגיעה בריצה חבורה גדולה של ילדים והבן שלי בתוכה.

אפילו שעברו כל כך הרבה שנים,אני זוכרת את המראה הקשה לפרטי פרטים: זו הייתה שעת ערב עוד לא חשוך,אבל הפנסים בגן כבר דלקו - אני רואה את הבן מולי מוצף בדם בכל החלק הימני של הפנים, הוא אפילו לא בוכה רק אומר לי בקול המום ומופתע: "אמא אני לא רואה!"

אלוהים..איזה פחד, לא להאמין כמה רגליים יכולות להיות כבדות,הגוף מקבל חולשה.

עם כל זאת, אני שולפת אותו מההמון שהתקהל שם תוך שניות ספורות וטסה איתו לכיוון בית החולים.

אני לא זוכרת את הדרך,איך עברתי את הרמזורים , או איפה החנתי את הרכב - אני רק זוכרת את דלתות בית החולים נפתחות ,את האחות מנתקת את האחיזה הלופתת שלי בבן .

את ראש השנה,כיפור וסוכות בילנו בבית החולים: הבן סדק את ארובת העין- תקופה ארוכה הוא ראה כפול .

וואלק יופי, באותה תקופה הוא ראה אותי כפול שתיים!, אומנם בטטה אבל לא להגזים.

וחוץ מזה הסברתי לבן (וגם לרופאים) שאמא יש רק אחת!

כשהנפיחות ירדה,חזרה לו הראיה הרגילה ונפרדנו בשלום ובתודה מהצוות הרפואי הנפלא.

ומכל התקרית הזו נשארה לו צלקת קטנה וחמודה מתחת לעיין.

חודשיים אחרי,הבן חוזר לחוג הכדור סל - כבר בשיעור הראשון הוא מקבל כדור בראש.

חזרה לבית חולים.

עוד פעם אני אמא כפולה..

הצוות הרפואי כבר מכיר אותנו, הרי חגגנו ביחד את החגים- אפילו האחיות באו להגיד לנו שלום ולראות מה קרה שוב לילד הפלא שלי.

בדיקת סיטי נוספת מראה שהסדק חזר - אין מה לעשות רק להמתין עד שהנפיחות תרד וכדורים חוץ מבלון או בועות סבון הם מחוץ לתחום.

הוא כל כך אהב כדור סל ..

פחות מחודש הוא בהפסקה בבית הספר - כדור רגל נוחת לו בפרצוף.

הוא אפילו לא שיחק - כדור טועה.

בפעם הזו כשהגעתי למחלקה - לא דיברתי, לא צייצתי - אילמת!

אם הייתי פוצה את הפה זה רק בשביל ליילל בבכי או תיסכול, זה לא הגיוני...כמה צירופי מקרים יכולים להיות?!

והיום האופסי שלי בבית עם אצבע מקובעת - מסתכל בערגה בגיטרה החשמלית החדשה שלו,בלי יכולת לנגן.

מגיע לו!!

הוא חייב לדעת לשמור על עצמו, השלומיאליות שלו מדאיגה אותי.

ועכשיו לי נותר לחפש לו מגן

אולי אני אבנה לו מגן מהדוד חשמל שהתקלקל?