לא התחשק לי,אני דיי בטטה בימים האחרונים , אבל משתדלת לא לשקוע בזה – אז גלגלתי את עצמי מהכיסא של המחשב לכיוון החדר לחפש את הבגד ים.

אף פעם לא מוצאים אותו כשצריך!!

וזה לא שהבגד ים שלי הוא איזה תחתון חוטיני קטן שיכול להיעלם בטעות בחריץ שמפריד בין המדף לארון.

אחרי חיפושים מפרכים (  אני לא אגזים..שתי דק' חיפוש) מצאתי אותו מונח מיובש ומקופל בתיק של הבריכה.

לפחות אני מסודרת,אם רק הייתי זוכרת שאני מסודרת...

אני אוהבת את הבגד ים  שלי, לא רק בגלל שהוא מרים לי את הציצי לצוואר, אלא בגלל שהוא נראה קטן..מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה הוא יכול להימתח.ולהימתח..

הילדים החליטו שהם לא מצטרפים,לא מתחשק להם.

בזמן האחרון, תחומי העניין שלהם לא כוללים את  האבא ואת האמא שסחבה אותם תשעה ירחי לידה ,התענתה צירים ובגידולם מפרך הכולל גם נזלת ירוקה!

מה זה לא מתחשק להם?

שבת זה כמעט היום היחידי  בשבוע,שבו כולם ביחד ואני נלחמת בציפורניים שאין לי, לשמר קצת משפחתיות נורמאלית.

הם "עשו" לי פרצופים- לא הזיז לי

היקר עשה לי פרצוף – גם לא הזיז לי, אבל מודה, סיקרן אותי.

הייתי חביבה עד מאוד הבוקר, עוד לא הספקתי להציק – אז למה אני בכל זאת זוכה לפרצוף חמוץ?

"אל תאלצי  אותם,הם לא רוצים,לא צריך..רציתי להיות איתך לבד" – השפיל את ראשו לכיוון תפארתו.

" אהוב,תוריד את התורן תיכף ומיד – הילדים כבר באוטו!"

הסירה שלנו- דומה יותר לאמבטיה או גיגית/פיילה לעומת היאכטות העוגנות משני צידנו.

אפילו שהיא מכוערת,שרוטה וחריגה – אנחנו אוהבים אותה מאוד.

הילדים כבר הפסיקו לשאול מתיי תהיה לנו סירה מפוארת – הם יודעים את התשובה, זה כבר הפך לבדיחה.

מתיי נקנה סירה חדשה?- בפנסיה

מתיי נעבור לבית גדול עם כלב ובריכה?- בפנסיה

מתיי אני אלך למסעדה טובה?-בפנסיה.

בסירה לכל אחד יש תפקיד מוגדר, תענוג לראות את הבנים משחררים את החבלים,מבינים בקשירות- הם פתאום נראים לי כאלה גדולים,עד שהם מתחילים להתווכח ולריב שוב פעם למי שייכת חגורת הצלה זו או אחרת..

הם הילדים שלי, אהבה הכי גדולה שלי – אבל אני חייבת להודות שלפעמים הם כאלה "קוקו" ..( זה מהצד של היקר)

אחרי הסדרת הוויכוח, יוצא שעוד פעם אני מקבלת את חגורת ההצלה הקטנה – אם פעם אני אטבע , זה רק בגלל ציצי שחסם לי את קנה הנשימה וחגורה שחסמה לי את הריאות!!

כשאנחנו בתוך הים,בין אשדוד לאשקלון – מדוממים מנוע,זורקים עוגן ונהנים מהשקט הכחול...

הייתי יכולה שעות ליהנות מהשקט הזה , אבל שני הטרזנים שלי מתחילים עם קפיצות הראווה שלהם.

השניות שהם נעלמים  מתחת למים מקפיץ לי את  הלב..אבל מה איכפת להם, הם עולים לסירה שוב ושוב להדגים לי קפיצה שהמציאו.

זה בדרך כלל, השלב שגם אני קופצת למים, וזה גם השלב ששלפוחית השתן מתחילה ללחוץ.

עאלק קופצת..

יורדת בסולם, שלב אחר שלב, מסתכלת ימינה או שמאלה שאין איזו מדוזה או כריש חוצה – אני מאוד זהירה (מבאס לכתוב פחדנית)

אבל השבת הזו לא הייתי זהירה (פחדנית), רק כועסת- כועסת על כל העולם ואשתו,כועסת על השבריריות של החיים,כועסת על אבידה.

החלטתי שאני קופצת לים !!

הילדים פרגנו ועודדו בקריאות: "יאללה אמא , יאללה אמא" – אז ביקשתי מהם בנועם שיסתמו.

היקר היה קצת מודאג: הוא העביר את גלגל ההצלה לצד שלי, זרק את הבוגי של הילדים לים רק חסר היה לו לקרוא לשיטור הימי ולמסוק שיחוג מעליי. ובנוסף לכל זה נתן לי הוראה לקפוץ רק עם חגורת ההצלה ( בטח רצה להיפטר ממני..)

אפשר לחשוב...אני רק קופצת  לים, אני לא עושה איזה באנג'י מסובך.

כולם תפסו עמדת ציפייה , שקשקתי מפחד ואפילו לא השארתי להם מכתב פרידה עם הוראות הפעלה .

לקחתי נשימה ונתתי קפיצה ממש..אבל ממש לא חיננית!!

אפילו שהייתי עם חגורת הצלה, הצלחתי לשקוע עמוק! (דחוף- דיאטה!) .

השניות הקצרות האלה מתחת למים –הבהילו אותי.

כשעליתי סוף סוף למעלה (אחרי שלוש שניות בערך) הייתי חנוקה מכמות המים שחדרה לי דרך האף, והידיים התחילו להכות ולסטור לים בפראות .

הבהלתי אותם ( רק שניות ספורות, משום מה זה הצחיק אותם אח"כ), הגדול שיחרר אנחה ואמר:אוף אמא,הקפצת לי ת'לב"

יופי

שירגישו מה קורה לי כל פעם שהם נעלמים לי מתחת למים.

שבוע הבא אני אנסה לקפוץ פליק-פלק לאחור!