אתה לא רואה שאני עסוקה בלנשום?!

אחרי הליכה מפרכת של שעה, הייתי חייבת להיתקל דווקא  בשכן הנודניק שעוד פעם מתלונן שאני חונה צמוד מידיי והוא לא מצליח לפתוח את הדלת..

כמה שאנשים קטנוניים לפעמים,שיקפץ מהדלת השנייה- מה הוא מפריע לי עכשיו, הוא לא רואה שאני אחרי ג'וגינג?!

עאלק ג'וגינג...נו שיהיה.

כבר כמעט שבוע שאני הולכת ברציפות, אני לא נהנית מזה,אני סובלת, מזיעה – רחמנות עליי, כואב לי על עצמי וממש ממש כואב לי העכוז.

אני הולכת שעה רצופה ללא עצירת ביניים,ללא חניה ומתפללת לאלוהי הרמזורים למשרד התחבורה ולמע"צ שלפחות כשאני אגיע למעבר החציה יהיה רמזור אדום!

מה סה"כ ביקשתי?!

רמזור קטן אדום, שיתן לי אפשרות לעצירה קטנה לרגליי העבות והדואבות..אבל לא,תמיד מופיע הרמזור עם האיש הירוק המהלך - מרגיז אותי הרמזור הזה..

יש עוד דבר אחד שלא מובן לי,שמטריד אותי עד מאוד: איך זה שכולם עוקפים אותי?!

אני הולכת מהר, ובכל זאת עוקפים אותי בצעד קליל ולא מתחשב.

שמתי לב לתופעה מאוד מעניינת ואני רוצה לשתף אתכם בתגלית המרתקת הזו.

יש שני טיפוסי צועדים/ות:

הבטטות - שלצערי הרב אני משוייכת לקבוצה הנכבדה והכבדה הזו.לא בעיה לזהות את הקבוצה הזו ולא רק בגלל שהטוסיק שלהן מתחיל מאמצע הגב, אלא בגלל נעלי הספורט החדשות.

 כל צועדת שמנה מתחילה רוכשת נעלי הליכה ויש את האופטימיות שמשקיעות אפילו בנעלי ריצה (כמוני למשל) ובנוסף לכל הן מצוידות בבקבוק מיים, חלילה שלא יתייבשו בשעת ההליכה וחוץ מזה חייב לנשנש משהו בדרך - אז היא תנשנש את בקבוק הפלסטיק!

 בנוסף לכל היא מצויידת באוזניות ובמוזיקה שלא מזכירה חלילה מתוקים או דברי מאפה.

שירים כמו : "קני לך תפוחים ותמרים" או "עוגה עוגה עוגה" - אסורים בהחלט!

אצל הצועדת השמנמנה תמצא רק שירי דיכאון כמו " היא הולכת בדרכים או או או .."  או  " ללכת אל ללכת מ..ללכת כי כולם הולכים,מה זה בעצם משנה..."

לעומת זאת יש את הקבוצה השנייה, שלא אהודה עליי- קבוצת השחיפות.

הן לא נושאת על גופן כלום חוץ מעור ועצמות ותחתון חוטיני מבצבץ מעכוז קשיח ומענטז.

גם אני מענטזת - אבל זה בא לי באופן טבעי, לעכוז חיים משלו!

המוזיקה שהן שומעות...מאיפה אני יודעת, למה אני שחיפה?!

אבל מה שבטוח, בימים טרופים שכאלה גם הצועדת האנורקסית וגם הבלון הנפוח מזמרות בלב תפילה אחת- תפילת הדרך.

רק להגיע הבייתה בשלום.