"תיכף אשוב", זה הפתק שבא לי להדביק על המצח, לעצום את העניים ולהתנדנד באיזה ערסל לקול ציוץ ציפורים ואוויר קריר נעים.

עם עניים עצומות אני אפליג למחוזות הדימיון..

למקום שבו יש כל שעה חדשות,( קשה להיפטר מהרגלים) אבל בה ידווחו על קשישה בת מאה שילדה תאומים ושהפיצוצים ברקע הם רק זיקוקים כי בשעה הזו החייל האחרון החזיר את התג, הנשק והמדים.

אין צורך בצבא - אין מלחמה,כולנו אחים..

ובאותו עולם מתקתק, הילדים יכירו מושגים אחרים

המילה מרחב, תזכיר להם מרחב של ירוק, מושג מתמטי ולא "מרחב מוגן"

שהשחר הוא לא אדום.

שהמילים עזה,חיזבאלה,נסראללה - לא יפחידו ויכווצו אותם.

מקום שאנשים מתים זקנים , ולא מקום שבו רגילים להגיד: "הוא היה רק בן עשרים"..

מקום שבו אסתכל סביבי ואומר: זה בדיוק המקום שרצתי לבניי, במקום: אלוהים, כל כך רציתי בשבילכם עולם טוב יותר"...

עוד רגע אפתח את העניים, אשאיר אותן חצי עצומות: כי עוד לא אבדה לי התקווה,הרי התקווה בת שנות אלפיים.

אני נזכרת עכשיו במשפט שסוגר כל פוסט של טליק"תהיו טובים" -  זה כדאי?