כל פעם שאני שומעת את הפרסומת על ה"שלפוחית הרגיזה"  ( "איפה היית כשהכריזו על המדינה,איפה היית כשזכינו באליפות "- שוב פעם היית בשירותים?"..מכירים את הפרסומת הזו?)  אני נזכרת בראיון העבודה שהיה לי  במקום העבודה נוכחי שלי.

מעשה שהיה כך היה:

יום חורפי קר, כל כך קר היה באותו היום- הייתי בטוחה שכל רגע הפטמות ישברו לי מרוב הקור .

בחוץ חבורה של אנשים מחכה כמוני שיקראו בשמם.

רבע שעה עם אותם אנשים,הביטחון העצמי הצליח לרדת מתחת ל-0 .

היה להם צורך לעשות קדם ראיון בחוץ – לאחד היה תואר שני בכלכלה ומנהל ולאחת סוג 3 בהנהלת חשבונות ורק אני הכרזתי בגאווה על 12 שנות לימוד.

עוד שנייה הייתי מקפלת את הרגליים, הרגשתי לא שייכת,לא משכילה,על גבול הסתומה.

באותו רגע יצא אחד המראיינים עם פרצוף נעים ומחייך , דבר הראשון שעלה לי בראש כשראיתי אותו זה: "פשששש נראה טוב", נראה לי שבטעות גם הנהנתי בראש ונעצתי מבט שנתן לו ציון עובר פלוס!

הוא קרא לי להיכנס לראיון והדבר הראשון שאני שואלת אותו זה: "איפה השירותים".

כעסתי על עצמי-" יא' סתומה אחת, עכשיו את נזכרת להטיל את מימך ?! ובטח הקירות דקים וכל המראיינים ישמעו את הקילוחים הזורמים...אולי אני אברח מחלון השירותים?, עם המזל שלי בטח העכוז יתקע והם יצטרכו להזעיק את מכבי האש."

הפששש רק הצביע בנעימות על דלת השירותים – אבל היו שני דלתות!!

ואני כמובן נכנסתי לדלת הלא נכונה – לדלת של חדר הארכיון.

אני ראיתי בפרצוף שלו שהוא התאפק לא לצחוק – ואני כבר הרגשתי שאבוד לי , לפחות היו מדביקים על הדלת  תמונה של הילד המשתין!

 אז אולי גם לי יש שלפוחית רגיזה

אולי אני זו שמרגיזה אותה.

ואולי אין לי מושג למה כתבתי פוסט שלם על השלפוחית שלי?!

אולי השתן הגיע לי כבר לראש?