הטרור לא חדש שלנו – אנחנו גדלים ומגדלים את ילדינו  בתוך האימה והשכול.

תינוק אחרי שהוא לומד להגיד אבא ואמא – הוא יודע שאם הוא לא יאכל יבוא ערפת /סאדם/נאסרלה  להבהיל אותו.

והילדון המתוק הזה הולך לגן – הוא קצת בוכה בהתחלה, אבל הוא נזכר שהוא חזק , וכשיהיה גדול הוא יהיה חייל אמיץ עם רובה שעושה פיו פיו אמיתי ולא כמו רובה הפלסטיק שיש לו מפורים שעבר.

ובגן הם משחקים בקוביות ובפינת הבובות אבל גם עושים תרגילי ספורט – הגננת לימדה אותם "תרגיל" חדש- איך רצים בצורה מסודרת ובשורה, בדיוק כמו חיילים לממ"ד או למרחב מוגן.  

חמש שנים עוברים על דן, עוברים בריקודים,טרור ופיגועים

הוא כבר גדול ויודע המון.

הוא מכיר את המפה של המדינה – והוא כבר יודע:

שבצפון – זורקים קטיושות

במרכז- יש פיגועים ואוטובוסים מתפוצצים

ובדרום- להם יש רק את הקאסם

בשיעורי הטבע , הם ישאו עיניהם אל השמיים לא בשביל לזהות איזה נחליאלי עם הסינר הלבן – אלא בשביל להפגין ידע נרחב  בסוגי ציפורים נודדות ממשפחת הליקופטרים והמטוסים.

האזעקות כבר לא מפחידות אותם – הרבה פעמים כשאין זמן , הם פשוט משתטחים מתחת לשולחן.

לפעמים נוחת איזה טיל בחצר בית הספר – ואם יתמזל מזלם , הם יצליחו לקחת פיסת מתכת למזכרת.

ודן שלנו כבר נער- והוא כבר לוחם

כמו כל נער אחר ביקום הוא לוחם בחצ'קונים ובהורמונים המשתוללים.

בגיל הזה הוא כבר עבר את הנשיקה הראשונה

ואם הוא לא מלא חצ'קונים- אולי גם את הזיון הראשון,ואולי הוא גם מצא את אהבתו הגדולה.

אבל שיא האורגזמה- הוא צו הגיוס הראשון

הוא כל כך מתרגש, הוא לא שם לב איך אמא פתאום שקטה. הוא מתחיל לרוץ כל יום על הים ובליבו תקווה להתקבל ליחידה קרבית מובחרת ושהרופא הצבאי לא יפסול אותו על רשרוש בלב או חוסר פעימה.

והוא עושה חייל בצבא

ביום העצמאות הבא, שוקלים לבחור בו בתור חייל מצטיין

הוא ילחץ יד לנשיא (המזדיין)

אבל במקום אות גבורה, דן היפה שלנו מקבל רק קבורה

עם מטח יריות של רובים אמתיים

אפילו הרמטכ"ל נושא דברים

והוא ממהר

הוא צריך לקבור היום  עוד שני חיילים.

אני מתעקשת להישאר אופטימית

אני מתעקשת להאמין שהסיוט הזה יגמר בקרוב

אבל..

אבל..