אני כבר חודש עם תסרוקת אפרו על הראש ומחמאות אין ספור בסגנון :

"אישתי, אפילו עם התספורת המכוערת הזו אני אוהב אותך"

או

"גבהת, או שנדמה לי?".

והמחמאה שהמיסה אותי: " רמה ( וואי, הוא זוכר איך קוראים לי!) תורידי את השיער הליפה מהראש"..

אבל אני לא נכנעת בקלות!

התלתלים בסוף יבינו שהם צריכים לרדת לכתפיים ולא לטפס גבוה לשמיים

אז זהו- שלא

בתלתלים שלי אין שום די אן איי של בינה, להיות מפגרת גם בתלתלים זה די מבאס.

קמתי כהרגלי הבוקר לחייך לעצמי מול המראה ולהצחיק אותה טיפה (אני אוהבת לעשות לה פרצופים)

ולשאול אותה את השאלה היומית: " מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?"

הרגשתי שעוד שניה המראה הייתה מתנפצת בכעס ואומרת לי משהו בסגנון של: "יא' חוצפנית אחת ,את לא חושבת שאת מגזימה?!"

אוקיי,הבנתי את המסר...אפילו שיש בי אהבה לשנות השישים, אין שום הצדקה שאני אסתובב ככה, וחוץ מזה תסרוקת כזו  דורשת הרבה מאמץ וכספים - לשנות את המלתחה לטוניקות וסרטים צבעוניים ולהתחיל לעשות אהבה ( זה דווקא מצא חן בעניי) ולא מלחמה - זה לא אופנתי .

הלכתי ללולו הספר - זה הספר שלי  עוד בימים כשהייתי ילדה קטנה רכה ושמנה.

אצל לולו הספר לא צריך לקבוע תור - פשוט מגיעים ומסתפרים. 

הוא תמיד מקבל את פניי עם חיוך קורן החושף שיניים צהובות ומכריז במבטא מרוקאי כבד: אהההה( לפעמים אני בטוחה שזו בכלל מילה במרוקאית.) עוד פעם ניסית להעאאעריך (ככה זה נשמע) את השיער?!

חפויית ראש אני מתיישבת בכיסא שליד הכיור- עאלק חפוייה..איך אפשר עם השיער המתרומם הזה.

ממש יופי לי - הפכתי להיות מתרוממת בשיער.

כשלולו שוטף לי את השיער הוא לא מפסיק לדבר אפילו לשניה - איש חכם ומדהים עם כל כך הרבה תובנות, אבל בחייאת באתי רק שיוריד לי את הרעמה מהראש.

אני סולחת לו על הפטיפון בפה רק בגלל שהוא יודע לחפוף - אני סוגרת את הלסתות חזק חזק בכדי שלא יצאו לי קולות של חדר מיטות

אחחחח אוווווו אייייי - פשוט אוגזמה בראש.

אני רק מבקשת ממנו בקול רפה- עוד פעם ..עוד פעם עם המרכך

לחפוף הוא יודע

לספר- לא כל כך

 הגדול: אמא,הסתפרת יפה (חכם)

 הקטן: את דומה לבן (תם)

אני:פרצוף מבואס (וזה שאינו יודע לשאול)

הקטן: בעצם יפה לך להיות אישה גברית (רשע)

הוא:תביאי לי מספר

אני: לא..לא עכשיו

הוא: פעמיים את דוחה אותי כבר!

אני : נו טוב...תרשום...  050-5