זה הפוסט הראשון שקראתי הבוקר - הדבר הראשון שהוא עורר בי זה אי נוחות , ותחושה של : מה הוא מטיף לי על הבוקר ולמה הוא גורם לי לייסורי מצפון..

פתאום אני קולטת בבום כואב- כמה רדודה הפכתי להיות,רק ה- לי ,שלי ובשבילי - מעסיק אותי.

פעם ,ולא מזמן, היה בי את כח הלחימה,את הצורך להביע ,לזעוק, למחות ואם יש מקום גם לפעול בהתאם.

לאן כל זה נעלם..

המוח אטומטית שולף לי תשובה נוחה: את עייפה ממלחמות, את עייפה מכאב, את עייפה מהממשלה המאכזבת הזו..

עוד פעם: "את את את..."

הייתי צריכה את הניעור הזה,

לזכור, שכל עוד החיילים שלנו שבויים - המלחמה לא נגמרה.

לזכור, שיש לנו כח לשנות, אומנם אנחנו בורג קטן במערכת - אבל אנחנו יכולים להיות בורג משפיע ומציק.

לזכור את רון ארד שלנו טוב טוב- ושסרטים ובלונים כחולים,שאנחנו מפריחים באוויר כבר עשרים שנה - זה לא הספיק להחזרתו..

ההממשלה הסירה את המצור האוורי

ועכשיו הסירה את המצור הימי - זהו, קיפלו את הציוד ושכחו בשטח את "הציוד" הכי הכי יקר שלנו - את החיילים שלנו..

אני כואבת, ואין לי שמץ של מושג איך אפשר לשנות, אבל ישרא נתן לי במה ואני מתכוונת לנצל אותה ולא לשתוק.

שתקנו דיי, השתיקה שלנו היא אולי גזר דין מוות לחיילים.

אל תשתקו, תכתבו ,תכתבו תכתבו

ומי יודע..אולי בראש השנה הנוכחי נחגוג ביחד את שובם של החיילים.

ולך טליק - תזכיר לי פעם לתת לך נשיקה ולהגיד לך רק..תודה.