| |
|
 כינוי:
בת: 56
קוראים אותי
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2006
כולם הלכו לג'מבו
אני אאשים את הסתיו במצב רוח הקודר שלי.
חייב להאשים מישהו-לא?
אולי אני אאשים את חבורת גיל הזהב שעזבתי לפני כמה שעות?
כן...החלטתי,אני אאשים אותם!
כל השבוע עבדתי כמו חצי חמורה - החלטתי לקצר את היום , במילא כל המדינה בחופש,אין עם מי לדבר.
ואם אני מצליחה לדבר עם מישהו אז הוא אומר לי משהו כמו:"שלום,אנו בחופשה כרגע עד החמש עשרה לחודש,נא להשאיר הודעה".
ובנוסף לזה,הישיבה שנקבעה להיום.
מי הטמבל שקבע אותה?- אני...
יומיים אחרי שתואמה הישבה הזו, אני מקבלת הזמנה למסיבת ההפתעה שמתכננים למוקה – אי שם בהרצליה.
ולי נשאר – רק להתבאס.
ואתם אשמים,חברים יקרים (אני חייבת להאשים מישהו)
למה בחרתם כולכם לגור במרכז?!- לא שמעתם על הפרחת השממה?,לא שמעתם על בן גוריון?
כל כך רציתי להגיע...
הישבה הייתה מיותרת לחלוטין,בזבוז זמן..לא היה פורום,אי אפשר לקבל החלטות ונותר לדבר רק על אה ועל דה,ואת זה הייתי יכולה לעשות במקום אחר,אי שם בהרצליה – כאלו דה?!
גם הבן הגדול הצליח להרגיז אותי היום...
הוא איבד את המצלמה שלו – הוא קיבל אותה במתנה (אחותי – בקשה אל תהיי עצובה) , אין לה עוד ארבעה חודשים.
כשהוא התקשר אלי ממיני ישראל (הגיס עשה להם יום כיף) והודיע לי עצוב על האבידה – אמרתי לעצמי, שאני לא "ארד" עליו,מספיק עצוב לו גם ככה.
במשך הארבעה חודשים- הוא לא עזב את המצלמה, התפתחה ידידות מופלאה בניהם.
דיבורים לבד,מעשים בנפרד..
הוא רק נכנס הביתה, עוד לא הספיק לספר על החוויות שהיו להם היום,ישר התנפלתי עליו עם שאלות תחקור של איך ,למה הוא איבד את המצלמה.
בנוסף על זה קיבל הטפה בסגנון של עד כמה הוא לא יודע לשמור על הדברים שלו,על עצמו – ילד שמצליח לשבור תוך שלושה חודשים שתי ידיים ואצבע ולא אחראי על שמירת הגוף שלו , מה הפלא שיאבד מצלמה ?
והילד רק אמר : אמא אני מצטער...אני הולך לישון
בלי חיבוק של לילה
בלי נשיקה
כשהוא הלך לישון, הצלחתי לקלוט כמה כלבה הייתי, הגזמתי, שום פרופורציה – כיסחתי את הבן שלי.
הוא היה כל כך מתוסכל.
למה הייתי צריכה להוסיף לו?
וכמו תמיד במצבי משבר, אני תמיד עושה משהו שאני ממש טובה בו-לבכות.
בכיתי – על שפגעתי באוצר שלי
בכיתי- על שהוא הלך לישון בלי נשיקה
בכיתי- גם על המצלמה..באמת חבל, אני בדמיון ראיתי שהמצלמה מלווה אותו תקופה ארוכה, אני יודעת שבאיזשהו שלב אני אקנה לו חדשה –אבל לא בזמן הקרוב.
לפני חצי שעה בערך – הערתי אותו משינה, כמה זמן עד שהוא התעורר..ביקשתי ממנו סליחה וקיבלתי נשיקה.
עכשיו אני יכולה ללכת לישון בשקט.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
