יש משהו באוויר...

הרעש עכשיו שיש בשמיים, מחסיר לי פעימה

די

מספיק

כל כך מהר מתרגלים לשקט,לשגרה המבורכת –ועכשיו שוב פעם ההליקופטרים חגים מעל הראש..

היום ניהלתי שיחה ערה עם חבורת ילדים בני שתיים עשרה.

בסביבות השעה אחת עשרה מתיישבת על הספסל חבורת ילדים  רעשנית מול המשרד.

אני יוצאת לבדוק את פשר הדבר, במילא אין לי שום דבר מעניין לעשות – המון עבודה, אבל היא לא עניינה אותי היום ( נראה לי שמחר אני אעבוד עד צאת הכוכבים או עד צאת הנשמה- מה שיבוא קודם)

"מה אתם עושים פה?!" – אני שואלת בקול מטיף של מזכירה משקפופרית.

"סיימנו ללמוד" – עונים לי כמעט במקהלה , תוך קילוף הנייר מארטיק קרח, הם לא מעודכנים שהגיעה כבר עונת הקרמבו?

אני מבקשת מהם הסבר, עם רמז סמוי שכדאי להם שהוא יהיה משכנע , ואם לא עכשיו אני הולכת להישטנקר להורים שלהם.

הם נתנו הסבר משכנע – עצוב, הלוואי שהיו מ"סבנים" אותי..

המקסימים האלה לומדים במשמרות, אין מספיק כיתות ממוגנות

משמרת ראשונה- חטיבה

משמרת שנייה-תיכון

והיום היה להם "שחר אדום" הם מדווחים באדישות..

ולא פחדתם? – אני שואלת אותם בהשתתפות.

הם נעצו בי עניים שחצניות וגאות השמורות לילדים בני שתיים עשרה ואמרו לי משהו בסגנון :"אנחנו כבר רגילים"..

"אנחנו כבר רגילים" ,כל כך צרם לי..

זה לא תקין

זה דפוק!!