"זהו סיימת לקטר?"

שואלת אחותי אחרי שסיפרתי לה כמה מסכנה אני ורחמנות עליי

לא סיימתי, היא קטעה אותי בשוונג!

"יאללה אחותי תפסיקי לקטר כמו סבתא יחנה אנחנו נוסעות לעיר הגדולה"

"מה יש לעשות באשדוד ?"

"אהבלה – אנחנו נוסעות לת"א ,אז קדימה קפלי את העצמות השמנות שלך..."

אז קיפלתי את עצמותיי בשמחה ובששון, התאים לי לשנות קצת אווירה,היה לי דיי לחוץ חנוק ודחוס השבוע.

אפילו לא שאלתי אותה מה התכנון,העיקר לנסוע.

היא בטח תיקח אותי לאיזו הרצאה רוחנית, אין לי בעיה עם זה

אני מאוד רוחנית – אני עושה הרבה רוח!

וכמו ששיערתי, אנחנו בדרך להרצאה בנושא "סו ג'וק" – יפה...עוד לא הייתי בהרצאה על גו'קים.

מה איכפת – אני מוכנה לשמוע על ג'וקים מאשר לטפל בכל החרקים הלבנים בגודל A4 המונחים לי על השולחן.

את תל אביב אנחנו מכירות כמו את כף היד שלנו – יענו, לא מכירות בכלל.

מצאנו חנייה בחולון והתחלנו לצעוד לכיוון ת"א.

ככה זה נראה והרגיש לכפות הרגליים הקטנות והשבריריות שלי, שהיו חנוטות בנעלי דאווין.

(נעלי דאווין, אלה בד"כ נעליים המיועדות להליכה קצרה – מקסימום מהמשרד למטבח ובד"כ הן מכאיבות ולחוצות ברגל והס מלהזכיר את כאבי הכיס)

כל כך כאבו לי הרגליים, לא הייתי ערוכה למבצע סו דוקו או סו ג'וקי או איך שקוראים לזה.

פתאום רגליי השמנמנות הכואבות והנפוחות קלטו חנות לנעלי ספורט, וכמו חולת ירח צעדתי צולעת ומאושרת לעבר החנות.

התיישבתי על הכיסא  הראשון שנתקלתי בו  שחררתי את נעלי העינויים ממני תוך חיוך מבסוט ומאושר.

הגיעה מוכרת לשאול אם אני צריכה עזרה..(דווקא הייתי זקוקה לאיזה מאסג' טוב לכפות הרגליים )

אמרתי לה רק : לא תודה, אני רק מחלצת אברים.

התחלתי לצעוד על ריצפת הפרקט עם גרבי הזברה שלי –נהנית מתחושת השחרור, הייתי יכולה ללכת שעות על מסלול הנעליים אם אחותי לא הייתה מזרזת אותי.

במסלול ההליכה עניי קלטו את נעלי הקרוקס – אני נשבעתי קבל עם ובלוג שלעולם לא אנעל את נעלי המסננת האלו.

לפני שאמשיך אני טוענת להגנתי שהייתי במצוקה רגלית קשה.

מדדתי נעל כזו בצבע כתום דלעת – מקסים ונוח .

אחותי נעצה בי מבט שאומר – "אני לא מכירה אותך!" - אז הורדתי.

עברתי לנעל בצבע צהוב בננה.

אחותי התאפקה לא להקיא עליי

על הורוד בזוקה – וויתרתי בעצמי,לא הייתה את המידה שלי .

התפשרתי על נעל בצבע שחור זפת – כי שחור זה מרזה

איזו נעל מכוערת ...אף פעם לא הייתה לי נעל מכוערת שכזו.

אני מרגישה בה כמו בטטה גוצית – אבל כל כך נוח לי איתם.

את המשך המסע הקילומטר המאה ואחת – ערכתי בצעד קליל וקפיצי .

איזו נעל אני..רציתי לכתוב על הסו-ג'וק בכלל!

הרצאה מדהימה –שווה את כל המסע.

אולי עוד אכתוב על זה – אתם לא יכולים לתאר כמה שצחקנו שלשום,כאב לי הראש מרוב צחוק, התחננתי בפני אחותי שתעזור לי להפסיק להצחיק את עצמי!

בהרצאה עצמה לא היה אפילו ג'וק אחד

"סו" – בקוריאנית פרושה כף יד.

"ג'וק" – פירושה כף רגל.