בעוד חמש עשרה שנה..

כל העם לבש לבן

תכלת וארגמן

אין שום יום הולדת לאילן

ואולי יותר נכון לומר- נגדע פה אילן..

שמחה וצהלה – היום הבר מצווה של יצחק.

יגאל מאושר וגאה – עוד שעה בנו יקירו יצחק יעלה לתורה .

הוא נזכר בחיוך למהומה שגרם, על שהחליט לקורא לבנו כך.

גם ההתנגדות לשם הגיעה לבית המשפט העליון – מצחיקים כל אנשי השמאל..

את ההרהורים הוא משאיר לאחר כך.

הוא צריך עוד להתלבש ולהגיע בזמן להילולה שמארגנים לבנו בכיכר רבין.

אחד מהמאבטחים עוזר לו עם לבישת אפוד המגן, שחלילה איזה מטורף מהשמאל יעז לירות בו מקרוב.

ברכב הוא שומע בחדשות שיש חבורת מתנגדים קטנה, האוחזת נרות נשמה ומתנגדת לקיום המסיבה.

זה רק מעלה ציחקוק בפניו..

חבורת קשישים שעדיין זוכרת את המנהיג שלהם, שעדיין לא שוכחת – אבל קולם חלש, בקושי נשמע.

ההפגנה של "תנו לחיות לחיות" יותר חזקה משלהם.

בגלל אותה חבורה שזוכרת הוא נשאר בכלא עשרים שנה, בניכוי התנהגות טובה .

היום הוא חופשי ומאושר – בעל בית פרטי וגינה גדולה.

מאבטחים השומרים על שלומו.

עורכי ספרים המתחננים לזכות לפרסם את ספרו

הוא מחייך לו...רצח רבין הפך אותו לסלב מבוקש.

רק דבר אחד מעיב את רוחו: בנו יקירו- יצחק.

הוא התחיל לברבר דברי הבל על – "שלום".

סיפור דמיוני, הזוי, תלוש מהמציאות- האומנם?