בשעה שמונה וחצי בבוקר – כולנו כבר חגורים ברכב.

לבן הקטן יש תחרות ראשונה בסייף, אפילו שהוא רק חודשיים בחוג הוא ישחק לכבוד פתיחת עונת משחקי הסייף.

אהבתי את הגישה של המאמן שלו – אפילו שהוא זמן קצר ועוד לא צבר ניסיון, הוא רוצה להכניס אותו ישר ל"בריכה" , וזה לא נורא שיפסיד- הוא רק רוצה שהבן ירגיש איך מתנהל משחק אמיתי.

הגיעו ילדים מכל הארץ.

תענוג היה לראות חבורה ענקית של ילדים לבושי לבן – מקפצת ועושה תרגילי חימום על הדשא.

ועוד יותר תענוג שפתיחת העונה באשקלון ושאני צריכה לרוץ בשביל דוגמית משחק עד מעלות.

קוראים לבן ברמקול- אנחנו מתרגשים, מפריחים לו נשיקה באוויר.

המשחק מתחיל..

אולי זה מזל של מתחילים – אבל הבן שלי מכסח את הילד שממול!

והוא ממשיך הלאה..

ארבע ניצחונות רצופים ושני הפסדים- הבן עלה לגמר.

אנחנו בהיי – הבטן מכווצת מהתרגשות ורעב ( התכנון המקורי היה משחק וחזרה הביתה לארוחת בוקר- והשעה כבר שתיים)

במשחקי הגמר – הבן מנצח ילד ממעלות וכבר מובטח לו המקום השלישי.

המאמן המום ונרגש לא פחות מאיתנו – מבחינתו הוא אלוף היום, יש לו עוד הרבה מה ללמוד על טכניקות אבל הוא הפתיע אותו בגדול. הוא הסביר לנו, שבגלל שהבן שלנו שמאלי יש לו נקודת פתיחה טובה.

לא כל כך אוהבים להילחם עם סייפים שמאליים .

הבן נלחם על המקום השני...

אנחנו דרוכים כמו קפיץ.

ילד מרמת השרון – כיסח לבן שלי את הצורה.

הבן מגיע אלינו עם עניים אדומות מבריקות המצביעות שאוטוטו יזלגו מהן דמעות.

אנחנו מחבקים אותו, המאמן מחבק אותו – והוא דומע..

הוא רצה את המקום השני – טעם הניצחון  מצא חן בעניו – אבל היי מתוק של אמא ואבא בשבילנו אתה אלוף עוד מגיל שהיית זירעון.

בטכס קצר הכולל לחיצות ידיים (אין לי מושג למי) וצילומים הבן מקבל את הגביע – מקום שלישי לגילאי אחת עשרה!!

גאווה

גאווה

גאווה!!