"איפה הג'אקוזי" , שאלתי את פקידת הקבלה חמש דקות אחרי שזרקתי את התיקים על המיטה בחדר.

אני אסדר אותם יותר מאוחר – אולי מחר, או מחרתיים.

"אין ג'אקוזי" – עונה לי הפקידה במבטא צרפתי כבד.

היא בטח לא הבינה אותי...איפה אני אמצא עכשיו מישהו שיודע איך אומרים ג'אקוזי בצרפתית.

הפקידה שמה לב למבט המצוקה שנסוך על פניי – והוסיפה בחיוך שיש סאונה.

אבל אין בסואנה בועות!- רציתי לצרוח לה מול הפרצוף, לרקוע ברגליים ולהישטח על השטיח הבורדו הדהוי של המלון.

לא עשיתי זאת- כי אני אדם בוגר, וחוץ מזה השטיח נראה לי מאובק מידיי.

עצובה מאוד שמתי פעמיי לחדר – אם הייתי זוכרת את מספר החדר..

סעמק- כל הדלתות בחדרים נראים אותו הדבר, שאני אנסה את הכרטיס על כולם?

לא...כי זכור לכם שאני אדם בוגר, וחוץ מזה שכחתי את הכרטיס בחדר.

התיישבתי לי בלובי בערסל התלוי בשרשרת ברזל מהתקרה והתנדנדתי לי , תוך חשש קל שאולי השרשרת תקרע – וואלק יופי,רק זה חסר לי..

השרשרת עמדה בעומס עם רעשים קלים על כל תנודה שלי בה.

אחרי שתי דקות בלמתי את הערסל – עם חיוך גדול, בשמחה ורננה

נזכרתי!!

זכרתי מה מספר החדר!

איזה יופי מה ששתי דקות של נדנוד עושות – אני צריכה לקנות ערסל כזה לבית ואחד לעבודה , אבל עוד מעט השפעת הנדנוד תעבור ואני אשכח גם את זה.

למרות ההתחלה הצולעת והמחדל של אי ג'אקוזי במלון

נהנתי מאוד

נחתי המון

אהבתי המון

אכלתי המון 

שחיתי המון -כמעט בריכה וחצי לרוחב בלי עצירת ביניים.

וחזרתי

שזופה יותר

יפה יותר

שמנה יותר

יום ראשון – חזרה למסלול השגרה, נגמרו לי החופשות עד לשנה הבאה.