היא  הצליחה לדגדג לי את האצבעות לכתיבת הפוסט הזה, לפתוח לי את הנחירים ולהיזכר בריחות רחוקים...

אני ילדה בת 12 – קטנה שברירית ומתוקה.

לגבי הקטנה- לא כל כך מדויק...

אני ואחותי מסתכלות דרך החלון על הגשם שלא פוסק לרגע.

אחותי , בתפקיד החזאית, מדווחת שאחרי שהענן האפור השמן יתרוקן – תהיה הפוגה.

וכמו דני רופ, היא תמיד מתרצת וטוענת להגנתה שהיא לא אשמה שהענן התחבר לענן אפור שמן אחר.

כשהגשם נחלש אנחנו ממהרות להחליף את נעלי הבית המשובצות בנעלי "גולדה" המכוערות שלנו.

בריצה אנחנו יוצאות לשכונה , מלוות בצעקה של אמא שלי הפוקדת עלינו לקחת מעילים.

אני חנונה- חוזרת לקחת מעיל,פקודה של אמא זו פקודה.

ואחותי- סרבנית פקודה ועוד מרשה לעצמה לצחקק בלעג.

וכמו פטריות אחרי הגשם יוצאים כל ילדי השכונה.

כשאני חושבת על זה עכשיו,זה מדהים! – אף פעם לא קבענו שעה או מקום,ובכל זאת יצאו כולם בערך באותו הזמן.

בחבורה מתנהל וויכוח סוער: מה כדאי לעשות קודם:

לקטוף את הגויאבות של פרידה השכנה, או לנסות שוב את מזלנו עם הקלמנטינות של וייצמן – בפעם שעברה הוא רדף אחרינו עם מקל ההליכה שלו וצרח עלינו מילים כמו: חולגנים,חולגנים,פיסטמייאטה ..

מפחיד היה אותו ויצמן חוליגן – לא היינו מתעסקים איתו, אם לא היה לו בחצר עץ קלמנטינות עמוס בפרי.

ריח פרי ההדר אחרי הגשם, השכיח מאיתנו את הפחד – אנחנו מרימים את הגדר ועוזרים לצורי הקטן להשתחל פנימה.

צורי הקטן פותח את השער ואנחנו מסתערים על העץ- קוטפים מכל הבא ליד, לא מפונקים.

הידיים כבר ירוקות ודביקות מקליפת הקלמנטינות והריח החזק של האדמה הרטובה ומיץ הפרי זכור וחרוט במוחי אפילו עכשיו.

את צורי הקטן  אנחנו משאירים לשמירה ליד השער.

שריקה אחת שלו – כולנו יוצאים בריצה ושומעים מרחוק את ויצמן צועק: חולגנים חוליגנים..

אנחנו לא מפסיקים לרוץ עד שמגיעים לגבעה שלנו.

היום "הגבעה שלנו" היא שכונת וילות מפוארת – פעם היא הייתה גבעה מלאה עצי דומים ,צפופה בפרחי בר.

בחורף הגבעה הייתה מכוסה בחרציות בגובה של צורי הקטן.

שם,על הגבעה הזו

החזקתי ידיים לששון הארוך

נישקתי בפעם הראשונה את עופר הדבוז- נשיקה ראשונה מגעילה, עם המון המון רוק.

וצורי הקטן שלנו – יישאר תמיד קטן.

שנתיים אחרי נהרג בתאונת דרכים,והחבורה התפזרה, התפוגגה לה.