אחחחח אחחח – אווו אוווו אייי איי  - אלה הקולות שאני משמיעה כשה..

ניחשתם נכון- כשכואב לי נורא.

כבר המון זמן אני מסתובבת לי עם כאבי בטן מציקים.

אקמול/דקסמול/אלגולזין ו אפטלגין 

הצליחו לפתור את הבעיה באופן זמני

בשבוע שעבר הכאב החליט להתפרע לו

עוצמות של כאב כאלה , גרמו לי לחשוב ברצינות גמורה – שחיי על פני האדמה מתקצרים ואולי אני לא אגיע לגיל 90

עוד לא הספקתי לעשות כלום בעולם הזה

אפילו לא צלחתי את הכנרת- ועד שהצלחתי לצלוח בהצלחה את הבריכה לאורך...

כאב לי עליי

היקר החליט שיש לי קלקול כיבה – במיוחד כשהתחלתי לרוץ ולצרוח על האסלה.

הוא שאל מה אכלתי היום...נו באמת..מאיפה אני זוכרת?!השעה כבר אחת עשרה(בבוקר),מה הוא רוצה שאני אפרט לו את כל הרשימה?!

הסברתי לו שהכאב כבר המון זמן, כמעט כמה חודשים

הוא התעצבן עליי..הוא אמר שהוא לא מצליח להבין אותי ( יופי תצטרף למועדון, כאילו אני מבינה אותי..), הוא אומר שאני עושה סיפור/סרט/טררם מאפצ'י , אבל שזה משהו רציני אני לא משתפת אותו.

סעאמק..הכאב התחזק – התחלתי לבכות

גם כי כאב

וגם כי הוא צודק – למה כשכואב לי באמת אני לא מסוגלת לחלוק , או שלוקח לי המון המון זמן?...

(וכמו שטליק כתב לי כך נכון  בתגובה בפוסט הקודם – שזה בסדר גמור לחוש את הכאב, לתת לו מקום ..

אבל השתפרתי המון, דווקא במקום הזה למדתי לחלוק ולשתף גם בכאב)  

הוא ראה אותי מקופלת – והחליט שהולכים לבית החולים

שו בית חולים?!

הוא רוצה להיפטר ממני?!

בטוח ירדימו אותי , או שיתקעו לי כדור בראש לגאול אותי מיסורי.

אני מעדיפה כדור בראש מאשר הרדמה ..בהרדמה האחרונה שעשיתי,בניתוח הקיסרי של הבן – נראה לי שהמרדים טעה במינונים כי אני הרגשתי את הסכין ,את הכאב הנורא בלי יכולת לפצות פה.

הרגשתי הכול –בלי יכולת לדבר,הרדימו לי את הפה אבל לא את הכאב...סיוט לכל החיים.

ומאז אני מתרחקת כמו מאש מבתי החולים,רופאים,סכינים,מחטים..

הבטחתי שיום למחרת אני אגש לקופ"ח.

נו אז הבטחתי...זה לא שאני חסרת אחריות,חסרת עמוד שידרה,פושעת לעצמי או משהו כזה – יש לי רק סדר עדיפות לקוי.

בנסיעה לעבודה תקף אותי כאב שהשאיר אותי חסרת נשימה,מבוהלת,מפוחדת – ביקשתי בשקט  מהחבר היקר שלי, שישמור לי זוג כנפיים יפות ואופנתיות ,ובעצם..הכנפיים תמיד באופנה,אז הם יחכו לי עוד בעוד חמישים שנה. 

עשיתי פרסה ונסעתי לקופ"ח.

ביקשתי לראות את הרופא.

הפקידה אמרה שאני צריכה לקבוע תור!

מה תור עכשיו...אני כבר מאחרת בטירוף לעבודה, הפלאפון לא מפסיק לצלצל .

ואני כבר פה- אז למה שלא יקבלו אותי בזרועות פתוחות , בברכת וואלקם  ?

למה? – הרי הם כאן בשבילי,לא?

אז זהו..שלא, הם קבעו לי תור לאחה"צ – לא מתאים לי

עברתי לאסטרטגיה אחרת: ביקשתי את האחראית- אישה נחמדה ועגלגלה:

"כן, מה הבעיה"! – איכס..הקול בכלל לא נעים.

"תקשיבי, למרות שאני נראית מיליון דולר (כן, צנועה שכמוני) אני מתפוצצת מכאבי בטן"

"בואי אתי"!- פקדה עליי  בקול ציווי של רס"ר , המלווה הפעם בחיוך קטנטן

אז הלכתי אחריה – אני לא מתעסקת איתה...היא עוד תיתן לי לגרף את כל קופ"ח.

חלפנו שורה של כסאות שבהם ישבו קשישים וקשישות.

הרגשתי לא נוח לעקוף כך את כולם, מגעילה שכמוני...באיזו זכות אני נכנסת לפניהם?,כמעט עשיתי אחורה פנה ,אבל דקירה נוספת של כאב  דרבנה אותי להמשיך הלאה- אני מבקשת מכם סליחה,אבל גם אני רוצה להיות קשישה ..

כשראיתי את הרופא שלי , דבר הראשון שרציתי לשאול אותו זה: "איפה מתפשטים?"

נראה טוב, שווה שיערוך לי בדיקה .

כימיה טובה מהשנייה הראשונה – כל הפחדים והחרדות התמוססו להם.

ניהלנו שיחה נעימה, בדק,איבחן וביקש ממני לקבוע תור  לבדיקה הזו שבולעים מצלמה  - וואלק יופי...

והוא נתן לי כדורים מדהימים – הכאב חלף כמעט לחלוטין,אבל הם מרדימים אותי,גורמים לי להיות שלווה,שקטה,חלשלושה על גבול החננה.

וליום המחרת, שלח אותי לתרום דם!

כמה מבחנות של דם – בטוח הם מרוקנים אח"כ את המבחנות לשקית של תרומת דם.