מדגדגות לי האצבעות – דגדוג מציק.

כל כמה ימים הוא תוקף אותי פתאום , גורם  לאי שקט.

זו לא בעיה רפואית,אלא בעיה שכלית.

נראה לי שאני מכורה לכתיבה.

לא משנה אם אין לי משהו מעניין להגיד, וזה לא משנה אם היה לי שבוע שגרתי , משעמם ומשמים שהריגוש היחידי באותו השבוע הוא שסוף סוף ראיתי את הצבע של תחתית סלסלת הכביסה.

או מקרה עצוב  של דריסת חרצית- אני לא אשמה! , מה היא גודלת לה ככה בצידי הכביש?!.

זה לא משנה מה- האצבעות מדגדגות ואני חייבת לכתוב.

לא בשביל לספר – יותר בשביל לכתוב,פשוט לכתוב.

והבעיה , שההתמכרות הזו מתחילה לפרוץ גבולות...

למשל בעבודה- אני כבר לא כותבת מכתבים שגרתיים ומשעממים ( ויש מכתבים שאמורים להיות עניינים נטו) , אני מפלפלת אותם בסגנון שלי – טיפה הומר ,טיפה עקיצה זה תלוי בנושא.

ומסיימת את המכתב - בברכת ים קסום ונפלא.

יש בזה קסם.. מגיבים לי על המכתבים האלה במהירות הפקס!

אני מצליחה לעצבן,להצחיק , להרגיז- אבל אני מצליחה להזיז את  הפקידה מאותו מוסד מהישבן לפקס או לטלפון!

אז יש בזה משהו טוב- מצליחה לזרז תהליכים..אבל הכתיבה התפשטה אפילו לדפי ממו קטנטנים!

בטח תגידו שאין בזה דבר רע – אבל תאמינו לי, איבדתי קצת פרופורציות ואני מרגישה שזה מתחיל להיות משהו אובססיבי ולא בריא.

לפעמים אני מוצאת את עצמי מבלה שעות מול המסך – וזה בא על חשבון הילדים,המשפחה והסביבה הקרובה.

החלטתי לעשות דיאטה בכתיבה – כמו שאני מכירה את האופי ה"חזק" שלי, בטח גם פה אני אשבר מהר מאוד.

אבל אני חייבת למצוא את האיזון – ליהנות מהעולם הווירטואלי שמעשיר וממלא אותי כל כך , אבל שלא יבוא על חשבון המציאות .

אני מאמינה שאמצא את האיזון..

ובנתיים – אהיה פה פחות

לא נעלמת

רק מנסה למצוא את שביל הזהב