בצעדי עמלק אני מתקרבת לגיל 38 – שמחה וצהלה, מישהו מוכן לשים לי כתר על הראש?

רק תורידו את הקוצים זה עוקץ לי במוח ,גם בלעדיהם אני מרגישה שרוטה.

יש לי את הקוץ שלוחץ על האונה הימנית ודורש ממני דוח מפורט מה עשיתי בשנת המתנה שהוענקה לי.

"יום עובר לא חוזר"- מהדהד לי ברקע קולו של חברי המעופף , אני מנפנפת עם היד בחוסר שקט,כמעיפה זבוב דמיוני.

ובאמת –מה עשיתי בשנה שחלפה?

כלום,נאדה,גורנישט – בזבזנית.

הרי לא תרמתי להבאת שלום על העולם – בקושי אני חיה בשלום עם עצמי.

את הגלגל כבר המציאו – ואני לקחתי את העגלגלות.

יש כאלה הרצלים שמכריזים על מדינה – אני מכריזה רק על דיאטה  : "אם תרזו אין זו אגדה!" , ואולי כדאי לי לעבור לאוגנדה..

לא יודעת מה עובר עליי

אני מרגישה שהזמן טס אבל אותי שכחו בטרמינל

כולם מצליחים לעוף- ורק אני נשארת גוזל מפגר ולא מפותח.

נו טוב..התיאור גוזל לא הכי מתאים לי

אני רוצה להספיק כל כך הרבה דברים,לשנות להשתנות – ופתאום לחוץ לי להספיק את כולם, וכמו תמיד כשאני לחוצה אני הופכת להיות אטומה,רדומה פדלאה .

ופתאום יותר מתמיד – אני חסרת ביטחון

איכס עליי , הפכתי להיות רכיכה –  מסכימה לכם לקרוא  לי אמבה ( לא האמבה המסריחה שסמי מהפלאפל שם לי בטעות בפיתה – רק אחרי ששפכתי חבילת סוכריות תיק תק לגרון  הצלחתי איכשהו להיפטר מהריח)

והדבר שהכי מטריד אותי , שגורם לי לפירפורים בבטן – אני רוצה תינוק!!

הבטן כל כך מתגעגעת לתחושה הזו..

רוצה להחזיק תינוק,לנשום אותו להסניף,לשמוע צחוק ובכי של תינוק

אבל פוחדת, משקשקת..

זה הזמן להחליט- אני כבר לא פרגית..

אבל.. כמה "אבל" עולה לי בראש.

הבטן-אומרת כן

הראש-אומר לא

בחיי שאני עצבנית עליי, ואם לא הייתי עם מסיכת פנים ( אני אמורה להישאר איתה עשר דקות – עברה כבר חצי שעה ואם אני מזיזה את הגבות עפה לי אבקה למשקפיים – מראה מדאיג..)  הייתי מעניקה לעצמי שתי סטירות לחי מצלצלות- אוף, למה אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי?..

טוב..אני אלך להוריד את המסכה, שמבטיחה לי עור חלק כמו תחת של תינוק.