סה"כ רציתי לראות כלניות ולטעום  אחת בלי שאף אחד יראה,ואם הטעם ימצא חן בעניי,אני אנשנש לי כמה.        

עם המזל שלי אני בטוח אתפס ע"י רשות הגנים על הכחדת הפרח המוגן הזה, ובדמיון  ראיתי את עצמי בתמונת שער בעיתון ידיעות אחרונות מצולמת בפה מלא כלניות  ומעל התמונה מתנוססת כותרת גדולה : "אתמול דינוזאורים,היום כלניות- זהירות מהמכחידה הלאומית".

הצעתי למשפחה את הרעיון הנפלא והפורח שלי- יום בטבע!( לא סיפרתי להם על הרצון לטעום כלנית – הם לא  יבינו )                                          

הייתם צריכים לראות איזה פרצוף של חמצוצים הם עשו לי.... לא ממש הזיז לי - החורף אטוטו נגמר ואני חייבת כלנית!                                   

ולהם רק אמרתי בנועם המיוחד שלי- שיזיזו את העצמות הכבדות שלהם לכיוון הרכב , יום כזה לא נשארים בבית וחוץ מזה התגעגעתי אליהם..בבית יוצא שכל אחד דבוק למסך , רק חסר שננהל שיחות מסנג'ר בנינו ( פעם אחת ניהלתי שיחה במסנג'ר עם הבן –  רק לבדיקת המנסג'ר  וגם להזכיר לו שיתקלח כבר!)                                                                     

היקר זרם איתי... אם הייתי אומרת לו שאני רוצה השבת לטייל על הירח – הוא היה לוקח אותי ולא רק בגלל שהוא משוגע עליי,יש לו קצת ייסורי מצפון על שבקושי אנחנו רואים אותו – ואני כמו אישה טובה וקדושה מוסיפה לו לתחושה הזו- אבל רק בגלל שקשה לי לפעמים כל הלבד הזה.                                                                                                                                 

הוא לא אשם,אני לא אשמה- זה מה שיש ועם זה ננצח.                                                                                                    

איזו שבת יפה.. השמש הצליחה איכשהו להמיס את כל הנאחס , את כל תחושת המסכנות והרחמים העצמיים שדבקו בי.  אני מסתכלת על הילדים,על היקר – וחושבת לעצמי: "מפגרת...מפגרת...סתומה"                                                                           

הכול זניח, הכול הבל הבלים – כאן ועכשיו, הרגע הזה שכולנו צוחקים ואוהבים , את זה אני צריכה להוקיר ולשמר!         

וככה עם רון בלב ותפוצ'יפס ביד המשכנו את הנסיעה.                                          

הילדים רצו ללכת לדודה רבקה ( אחותי הגדולה) הם התגעגעו אליה, וגם אני לא ראיתי אותה – מאתמול                                                                                       

נו טוב...כלניות אני לא אראה השבת הזו.                                                         

כשהגענו לבית של האחות – העניים שלי התמזגו בזוג עניים חומות וגדולות.                     התאהבתי!                                                                                                   

כמו מהופנטת חיבקתי אותו אליי והוא בתגובה ,  ישר נתן לי לקיקה!  כנראה לא שמע על משחק מקדים.                              

ברקע אני שומעת את היקר אומר רק: רמה לא..לא..אי אפשר..תשכחי מזה                      

ואני רק מהנהנת ומתמסרת בקלות זנותית ללקיקות של היצור הפרוותי  הקטן.                

 הייתם צריכים לראות את הילדים..איזה אושר וצחוק מתגלגל הגוש פרווה הזה גרם להם!  

אז לקחנו את הגור ההומלס – והחלטנו לאמץ אותו , זה נראה יותר כאילו הוא אימץ  אותנו

הוא כזה מתוק...אין לי שמץ של מושג איך מטפלים בכלב, הכי הרבה אני אגלוש מעכשיו גם באתר הבהב .                                                                                            

אה עוד משהו קטנטן – זו בכלל כלבה ואין לי מושג למה אני מכנה אותו כלב.         

שמה בישראל - סנדי.                                                                                

השעה כבר שתיים לפנות בוקר ואני עדיין ערה עם גור קטן על הרגליים – זה נורא אם אני אזיז אותו?..אני "מתה" לישון...                                                                        

אם מחר אני אקום עייפה ואתנהג כמו כלבה – אני לא אשמה...