זהו..השתחרר לי הגוש הזה שנתקע לי בגרון ,איזו הקלה

כל כך רציתי לכתוב על הבן הקטן שלי אביב , על שאתמול חגג 11 אביבים – ועל כמה שהוא עושה אותי מאושרת הילד הזה ועל כמה שאני אוהבת את תפקיד חיי- להיות אמא.

כן, זה תפקיד חיי.

עוד כשאביב היה זירעון- כל כך אהבתי אותו, אני  זוכרת את עצמי נושאת תפילה לההוא שבמרומים שישמור לי עליו ואם אפשר שגם העובר הזה יהיה בן זכר..

והוא הקשיב לי- לא הייתה מאושרת ממני!

כשאביב היה בן חמש או שש, והבטן שוב התגעגעה לתינוק – דחיתי את זה, למה להתגרות במזל..

אם הייתה לי בת, הייתי מגדלת אותה בפחדים והחרדות שלי, מסכנה אותה ילדה  שהייתה צריכה לגדול לאמא כמוני.                                                                    

אתמול הרגשתי כמו אותה ילדה קטנה ומפוחדת – וזה עיצבן אותי!

יאללה, אני כבר אדם בוגר ..למה הילדה הקטנה והמבוהלת שבי חייבת לצוץ פתאום? אם היה אפשר לבעוט בה..

מהבלוג הסגור של אז – עברו בי כמה שינויים קטנים.

אני זוכרת שלקחתי לעצמי החלטה  קרה ושקולה – כל יום אני אבקר את אמא שלי  שעה אחרי העבודה,אני חייבת להשלים פערים,לסגור כמה קצוות לא פתורים ואולי אני פשוט אוהבת להתעלל בעצמי.

כמה שזה קשה..

שתי נשים

אם ובת

בת כועסת-אבל רוצה להתקרב

אם אוהבת- אבל לא יודעת איך

בימים הראשונים באתי כמו תמיד- רק לקפה,שיחה קצרה שברובה אמא שלי מפרטת על המחלות שלה, מעדכנת אותי על הכדורים החדשים שקיבלה וכמות הסוכר שלה בדם.

שעות היא יכולה לדבר על המחלות שלה – ואני כמו בת מתוקה וסבלנית ביקשתי ממנה בעדינות ( לא רוצה שבגללי הלחץ הדם שלה יעלה) שנפסיק לדבר על מחלות..שנדבר על דברים אחרים, שתספר לי איך היא הייתה בתור ילדה.

סיפורים מדהימים..

כל יום אני באה לשמוע פיסה של סיפור.

ואני כבר לא שותה קפה – אמא מחכה לי, ולפעמים מכינה לי מאכלים שאני אוהבת.

שבוע שעבר- היא התעצבנה עליי, כי איחרתי לשעת הסיפור.

ולי רק בא לצחוק או לבכות מאושר.  

אתמול היא אושפזה בבית החולים  עם דלקת ריאות – ואני מפחדת..אנחנו צריכות  להשלים פערים, רק עכשיו אני מצליחה להבין אותה, ואני צריכה שהיא תסיים לי את הסיפור.

לא רוצה שזה יהיה סיפור שאינו נגמר..

אני צריכה עוד זמן

אני צריכה עוד כוח בשביל להגיד לה –אני אוהבת אותך אמא.

לא רציתי לכתוב על זה בכלל.

אבל אני שמחה- הגרון פחות כואב, אבל העניים יצטרכו בקבוק של ליטר וחצי "סטילה".

 טליק- קראתי אותך,לפני שכתבתי את הפוסט הזה.

כל כך נגע בי – שרצתי לכתוב לך בתגובה רק את המילה "תודה"..אבל לא העזתי ואין לי מושג למה...

אני עכשיו עושה את עבודת השורשים האישית שלי..